כתיבה בין שתי מולדות

המשוררת לאה גולדברג כותבת באחד משיריה: רק ציפורי מסע יודעות כשהן תלויות בין ארץ ושמים את זה הכאב של שתי המולדות. דורנו הוא דור של קיבוץ גלויות ושל חווית הכאב של קיום בין שתי מולדות, של שורשים כפולים. בספרה של ורד רחימיאן שרייבר לא ברור לאורך כל הספר מהי המולדת האמיתית. בעמוד הפותח היא כותבת: מחצית חיי חייתי במולדת ובמחצית השנייה המולדת היתה בתוכי. והדברים נותרים עמומים: מהי אותה מולדת שעליה היא כותבת: אירן או ישראל. התשובה הנכונה היא: ש ת י ה ן. דורנו הוא דור של קיבוץ גלויות, והסופרת מתארת את חייה כחוויה של שורשים כפולים ונופים כפולים. אפילו עולם הנפש שלה קלוע בין מלים משם ומכאן, מוזיקה משם ומכאן. ובכל הוויתה היא דו תרבותית ודו לשונית. עמוס עוז כתב בספרו "באור התכלת העזה" שכל יצירה צומחת מתוך פצע. ספרה של ורד שרייבר צומח מתוך פצע, מתוך כאב גדול. הפצע נותר עם השנים פתוח כל הזמן, והכתיבה הייתה התהליך התרפי. המילים הכתובות היו רטיות על הפצע שאינו מגליד בתהליך של ריפוי עצמי באמצעות מלים. הקרע בין המולדות הוא גם קרע בין תרבויות, הוא גם קרע בין ההתפתחות האישית ובין המסורת המשפחתית. הספר הזה הוא סוג של תיקון. לאחר שנים של כלים שבורים, קמה ורד שרייבר וכתבה ספר כדי לאחות את השברים. לאחר שכתבה ספר, היא תכננה בקפידה את אירוע השקת הספר, והארוע היום הוא מתן לגיטימציה לחומרים הפנימיים, לגיטימציה לתהליך הארוך של הגשמה עצמית, באווירה של סביבה מתנכרת. כשוורד פנתה אלי, שקלתי אם לבוא ולפתוח את האירוע שלה: הרי לא מדובר ברומן, או בקובץ סיפורים. ההופעה שלי כאן כיושב-ראש אגודת הסופרים העברים בישראל היא כדי לתת לגיטימציה לחומרים שוורד כותבת עליהם. אמנם מדובר בספר של זכרונות ותובנות אישיות מן הזכרונות, אך הכתיבה היא נוקבת מאוד, הכתיבה חודרת תהום והיא לפעמים על גבול הספרות היפה. חווית הכתיבה בין המולדות מתוארת בנימה וידויית מאוד, חושפנית מאוד, ללא מעצורים וללא צנזורה. זהו ז'אנר של ספרות וידויים, והיא משלבת בתוך הוידוי האישי הרהורים ותובנות בנוסח זרם התודעה. לא קל היה לה הוידוי הזה, ואני מבין שבמהדורה השנייה הוכנסה צנזורה מסוימת. הקרע בין המולדות, והקונפליקט עם המסורת המשפחתית ועם דמויות מכוננות של המסורת המשפחתית אינו קל, ואני גם מבין את הצורך לצנזר לפעמים כדי לשמור על הרקמה המשפחתית. אחת החוויות המכוננות שבספר היא הסיפור על המשקפיים של הסבתא. ורד מתגלה כאן כמספרת סיפור שיודעת איך לעשות זאת: לרקום את הדברים בצורה מרגשת ומרתקת: הילדה ורד סבלה מראייה לקויה מילדותה וכך הפכה לילדה דחויה. בכל מקום אחר, היו פשוט עושים לילדה בדיקת ראייה ומתאימים לה משקפיים. אך בסיפור של ורד היא לא ראתה את הכתוב על הלוח והתקשתה בלימודים, עד רגע המפנה: "סבתי ישבה ישיבה מזרחית לצד הבריכה, עיניה עצומות, עטורות משקפיים עגולים, והיא שרויה בנגינתה. ניגשתי אליה, לקחתי את המשקפיים ישר מאפה והרכבתי אותם על פניי. סבתא המשיכה לנגן בלי להרגיש בנוכחותי. באותו רגע נהפך עליי עולמי: לפתע הרגשתי, שמבעד למשקפי הראייה העגולים אני מגלה עולם חדש, אור, חיים, ורגשות עזים מילאו אותי והרעידו את לבי. נדמה היה לי שמרגע זה עומדים חיי להשתנות ללא הכר" (עמוד 21). הילדה הקטנה מסרבת להיפרד מן המשקפיים ומבקשת משקפיים כמו של סבתא. זהו אירוע בעל משמעויות סמליות. הקשר בין הסבתא והנכדה מתברר כקשר בין-דורי שמתחדד באמצעות המשקפיים. הילדה מתחברה למורשת של הסבתא מהדור הקודם באמצעות התחברות למשקפיים שלה. מכאן ואילך היא רואה את העולם בעיניה של הסבתא. קבלת המשקפיים הופכת לחווית לידה מחודשת: "עשר השנים הראשונות של חיי עברו עליי כמבשר ראשוני, כחווית לידה שעובר האדם ובעקבותיה הוא יוצא אל אוויר העולם. כעת משיצאתי אני לאוויר העולם, ידעתי שאני יכולה לצאת אליו כמנצחת או כמפסידה" (24). ורד שרייבר מתארת חיים במשפחה סוגרת, שלא הותירה לה את זכות הבחירה החופשית. כך נשללה ממנה על-ידי משפחתה האפשרות להתגייס לצה"ל, והיא שוב נותרה דחויה מחוץ לקונצנזוס הישראלי. מסיפורה שלה היא עוברת לסיפור של רעיה, שאותה הכירה בעבודתה כקצינת ביקור סדיר. ביד אמן רוקמת את הסיפור שרשמה מפי רעיה, ועלילת חיים זו נראית כתסריט של סיפור מתח בין תרבויות, של העקירה מפרס לישראל לאחר תלאות. ורד שרייבר מספרת גם על עבודתה כקצינת ביקור סדיר, מתוך רצון מתמיד להגיע לאמפתיה עם מטופליה ולסייע להם לקבוע את מסלול חייהם במו ידיהם, דבר שנמנע ממנה בילדותה. בפרק הסיום של ספרה היא מתארת את הדרך של האדם כל חייו להגיע למקום שבו יהיו חייו טובים יותר. וכך היא מגדירה את המקום שאליו חפץ האדם להגיע: "המקום הזה אינו מסומן על מפה והדרך אליו נפתחת בפנינו באמצעות מודעות ובאמצעות חוויות מתקנות, המחיות מחדש את תקוותינו המתות" (עמ' 127). מתברר מספרה של ורד שיש תקוות. המאמץ של ורד שרייבר רחימיאן לכתוב את הספר ולהוציאו לאור הוא חוויה מתקנת, שבאה לחולל תקוות חדשות. יישר כוח לוורד. ().