לא ירחק היום שבו שוב תקום ועדת חקירה בעקבות המחדל האיום והנורא של הפקרת יישובי עוטף עזה ושדרות. היו לנו מלחמות, פיגועים ומה לא, אך מצב שבו אוכלוסיה שלמה נמצאת תחת סכנת הרג מזה שנים וכל שנותר לה הוא להתפלל שקסאם לא ייפול ליד הבית או גן ילדים, עדיין לא היה. יש ציניקנים שיאמרו שתמיד יש פעם ראשונה, אך האם מדינה ריבונית מסוגלת להשלים אם מצב של הפקרת אוכלוסיה? לא ולא.
למען הדיוק ההיסטורי ולמען אלה שזיכרונם בגד בהם, יש להזכיר עובדה בלתי ניתנת לערעור: לא רק ממשלה הזו אשמה במתרחש, אלא גם הממשלות הקודמות. קל מאוד לצאת בהצהרות בומבסטיות בתקשורת ולתקוף את הממשלה הנוכחית, ובצדק רב, אך אסור לשכוח שאלה הרצים מהר לתקשורת כדי לתפוס כותרת, היו חלק בלתי נפרד מן הממסד שאמור היה לטפל בקטסטרופה הזו. ולמרבה הצער, גם הם לא עשו דבר שונה מאלה שעושים מנהיגינו כיום.
אוזלת היד של המדינה במתן הגנה לתושבי שדרות ועוטף עזה היא בלתי נסבלת. הרטוריקה הכל-כך מוכרת של מנהיגינו ונבחרנו לא תסייע להפסקת הירי. הסיבה לכך היא ה"קרוסלה" שבה נמצאים אותם מנהיגים או המתקראים מנהיגים, המסתובבת ומסתובבת ושוב מביאה עלינו את אותן הדמויות שרק אתמול היו לכישלון. הציבור, למרבה הצער, לא מסוגל להצמיח מנהיגים אחרים, בעלי תושייה והבנה טובות יותר.
הגיעה השעה שהציבור הישראלי יחשוב על מנהיגים אחרים. נמאס לראות את אותם הפרצופים מחליפים ביניהם את התפקידים: פעם זה ראש ממשלה ופעם השני ראש ממשלה, וחוזר חלילה. הציבור הישראלי יודע היטב עם מי יש לו עסק. כל הגוורדיה הפוליטית של היום מוכרת כל-כך טוב, ומעשיהם כמנהיגים חקוקים עמוק בסלע.
יש המעלים רעיונות שבינם לבין המציאות וההיגיון, המרחק רב יותר מאשר בין כדור הארץ למאדים. יש דרישה למגן את הישובים. נניח שאכן ימוגנו כל בתי הספר ומוסדות הציבור האחרים, מה יקרה, לדוגמה לבתים שבהם גרים התושבים העזובים? כל הבתים ימוגנו? יתכן. ומה עם הרחובות הומי האדם? נחפור מנהרות? ומה עם התחבורה הציבורית? נמגן את האוטובוסים, והמוניות? ואת המכוניות הפרטיות נהפוך לטנקים? את הפארקים נהפוך לבונקרים? במקום חלונות ראווה מזכוכית, ייבנו חלונות ראווה מבטון?
יש גבול לטמטום ולהולכת שולל. המיגון היחידי הוא הפסקת ירי הקאסמים. ובדיוק כאן קריסת הקונספציה. אין למנהיגינו העוז והרוח להודות שכל הפתרונות היצירתיים שלהם עד עתה, לא הצליחו. מומחים (בדימ.) ומומחים מדומים מציעים את מרכולתם מן העולה מן האוב. שום דבר חדש.
לא לכל בעיה יש פתרון, ודאי לא מושלם. במצב כזה, על המנהיגים לנהוג לפנים משורת הדין ולצאת מן הקיבעון המחשבתי. עזה היא מאורה של רוצחים שאין כל אפשרות להידבר עמם. נניח שהחמאס לא מוכן לדבר עם ישראל וסיבותיו טובות. אך, כל אדם שעיניו בראשו מבין שעם חמאס לא מסוגלים להידבר אפילו אחיהם. אבו מאזן גורש בבושת פנים מעזה והסיכוי לחזור לשם שואף לאפס. מלחמת האזרחים בתוך עזה, אם כי גם ביהודה ושומרון, לא פוסקת לרגע. אחד רוצח את השני ללא רחם. גדודי נשים שמוכנות להתאבד הפכו להיות ללהיט הגדול בעזה. מי שמשתעשע שאבו מאזן ישתלט מחדש על עזה, חי באשליות אשר עלולות להוביל לאסון עבור ישראל. אין להסיק מכך שאין להידבר עם אבו מאזן. כל הזמן יש לחפש דרכים דיפלומטיות כדי להקטין את הנזק. פעילות צבאית לבדה לא תעזור.
טענתי לפני מספר חודשים במאמרים שונים שהפתרון הצבאי המיידי חייב להיות זהה לפתרון שנמצא בסוף מלחמת לבנון השנייה: היווצרות רצועת ביטחון מספיק רחבה כדי למנוע ירי על הישובים. ברצועה זו אסור שחיילי צה"ל יימצאו בה, אלא כוחות בינלאומיים. רצועת הביטחון יכולה לקום אך ורק אם ישראל תחליט שחיי אזרחי שדרות לא פחות חשובים מעצות מטופשות של ממשל בוש או של ממשל אחר. יש בכוחו של צה"ל ליצור רצועת שטח שבה לא יימצא דבר: ריקה מכל אדם, ריקה מכל מבנה, וללא שום תשתית.
כשיושג המהלך הצבאי, והצד השני יבין שהמחיר שהוא משלם הוא קטסטרופלי, הוא יהיה מוכן להגיע להסדר שמדיני בדבר קיומה של רצועת ביטחון. צה"ל יודע לעשות זאת, מסוגל לבצע כל משימה מבלי לסכן חיי החיילים שלנו. כן, יש אפשרות ריאלית להשיג את אותה רצועת ביטחון. אלא, שאליה וקוץ בה: עבור זאת יש צורך במנהיגות נחושה, לא פוחזת ולא מתנדנדת לפי משבי פיה של קונדוליזה ודומיה.
אין בעולם מדינה שהיתה מוכנה לספוג מתקפות על אזרחיה כל-כך הרבה שנים. ישראל חייבת לנהוג לפי העיקרון שחיי אזרחיה חשובים מכל ומי שידו תושט לשלום, יקבל יד מושטת שלנו. יד שתורם כדי לפגוע בנו, דינה שתיגדע.