מהיכן למד בעל המדרש שיעקב נהג ללמוד עם בניו סוגיות שונות בכלל, ובפרט מניין לו שסוגיית עגלה ערופה היתה האחרונה שלמד עם יוסף? על החלק השני של השאלה קל לענות; הרי יוסף שלח לו עגלות שהיו לכאורה מיותרות. וביחד עם הדברים שציטטו האחים מיוסף, זה מה ששיכנע את יעקב שמדובר אכן בבנו יוסף, ולא במתחזה. את העובדה שיעקב נהג ללמוד עם בניו סוגיות שונות, לומד המדרש מפסוק הכתוב בהמשך הפרשה (פרק מ"ו): [כח] וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן. את השליחות הזאת מסביר המדרש כך: להתקין לו בית תלמוד, שיהא מורה שם הוראה; שיהא מלמד את השבטים. שאחרת, אין להבין מהי השליחות שהוטלה על יהודה שנשלח כחלוץ לפני כל המשפחה. ועדיין צריכים להבין מה הקשר בין פרשת עגלה ערופה, הסוגיה האחרונה שלמד יעקב עם יוסף, לבין הסיפור בכללותו, וגם מה הקשר לתחלואי החינוך אצלנו? זה שיעקב למד עם בניו סוגיות שונות, נו טוב הוא היה "דתי" ולמד עם בניו עניינים של דת. מה זה קשור אלינו, ולמערכת המתיימרת להעניק חינוך ממלכתי, בלתי דתי במוצהר? אולי אם נתבונן מעט באותה סוגיה, נצליח למצוא תשובות לשתי השאלות, ואולי אף נגלה כי במפתיע, תשובה אחת עונה על שתי השאלות, כדלהלן: סוגיית עגלה ערופה (סוף פרשת שופטים, דברים כ"א) דנה באירוע מאד קיצוני (שאצלנו הוא הפך כמעט לשיגרה, ר"ל): [א] כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. מה עושים עכשיו, מזעיקים את המז"פ לפתוח בחקירה שאולי מתישהו תוביל למשהו? כן ודאי, אבל קודם נוקטים כמה מהלכים קצת משונים: [ב] וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. [ג] וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל--וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה, בְּעֹל. את העגלה הזאת עורפים בנחל לעיני עם רב שבראשם הכהנים והלויים. לא נתעכב כעת על כל המשמעויות של הפעולות שעושים שם; נביא רק חלק, מה ששייך לענייננו. [ו] וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל--יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. כנראה מכאן בא הביטוי רוחץ בנקיון כפיו, כי בהמשך הטקס הזקנים גם אומרים את זה בפירוש: [ז] וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. מדוע הם צריכים להכריז דבר כזה? מישהו העלה חשד שהם הרוצחים, חלילה? הרי מדובר בזקני העיר שהם הם מנהיגי העיר, אז למה שיכריזו יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה? והם גם מוסיפים: וְעֵינֵינו לֹא רָאוּ. מה זה אומר, שהם לא היו עדים לרצח? כאמור, לא נוכל להתעכב כאן על כל הפרטים, אבל חז"ל אומרים לנו כי הזקנים מכריזים שאפילו במחדל לא היתה להם שותפות ברצח. אף אחד לא חשד בהם שרצחו, אבל אולי לא מילאו את תפקידם כראוי בדאגה לסידורי הביטחון, או אולי התעלמו מצרכיו של עובר אורח, שכעת הוא החלל המונח לפניהם? הם מודיעים כי לא זה ואף לא זה. הם פשוט לא היו מודעים לקיומו של אותו עובר אורח, ולכן לא נקטו צעדים לשמירה על בטחונו. רק לאחר הכרזה זו הם מתפללים: [ח] כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, ה', וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; והתורה מבטיחה כי תפילתם תיענה: וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם. מה שמלמדת אותנו פרשת עגלה ערופה, זה שתפקידה של המנהיגות הוא לקחת אחריות אפילו על אירועים שלא היתה לה שום ידיעה לגביהם בשעת התרחשותם. זו נטילת אחריות לשם תיקון לעתיד, לא לענישה על העבר. בסיפור של יוסף ואחיו, כל אחד לוקח אחריות על חלקו בפרשה וכך מתאפשר האיחוד המחודש של בית יעקב. ואצלנו? אצלנו אין מי שלוקח אחריות. אפילו אם היה מודע לסכנה, ואפילו אם יזם את המהלך שסיכן, ובסופו של דבר אף נטל חיי רבים, הוא אף פעם לא אחראי ובטח לא אשם. אזרח כי יסכן את חיי זולתו במעשה או במחדל, יועמד לדין ואף ייענש. כך בענייני ביטחון וכך בענייני חינוך. המנהיגות, היא חפה מכל אחריות; התלמידים לא בסדר, ההורים, המורים, רק לא ראשי המערכת. הם תמיד בסדר. הם עושים ככל יכולתם, אבל יש בעיה של תקציב אז הם לא אשמים. כמה חבל שהמורים וגם כל האחרים אימצו את הטיעון השקרי הזה. כי האמת היא שהבעיה היא רעיונית ערכית, כנ"ל. רק כאשר נלמד לקחת אחריות, נוכל גם לחנך לאחריות וכך יהיה טוב לכל היהודים.
|