מי מנסה לפגוע באלדד יניב

רבות נכתב בימים האחרונים על העימותים במפלגת העבודה בכלל ועל הצעד הקיצוני שבו נקט אהוד ברק, כשהודיע באופן חד-צדדי, בהודעה בהולה באמצעות הביפר, מעט לפני חצות (06.12.07), על הפסקת כהונתו של עו"ד אלדד יניב כיועצו האסטרטגי. העימות בין השניים, שנפל על התקשורת בימים של יובש יחסי, העסיק את כלי התקשורת במשך כמה ימים רצופים ואף זכה לכותרות ראשיות. עם זאת, מעניין היה שוב להיווכח, כי גם בנושא זה נוהגים כתבי ידיעות אחרונות מתוך שיקולים זרים, כאשר לא נמנעו, גם הפעם, מלנסות ולהכפיש את יניב, תוך הסתמכות על גורמים מפוקפקים. נפרט להלן את העובדות הבסיסיות:

• ברק לא יכול היה לפטר את עו"ד יניב, ולו מהסיבה הפשוטה: יניב לא נשא בתפקיד רשמי במפלגה ולא קיבל ממנה שכר. התגייסותו לעזרת ברק, כשזה האחרון נחשב "סוס מת", נעשתה מתוך אינטרס מקצועי משותף: ברק - שהעריך נכון שיניב יכול לסייע בבחירתו; ומצד יניב - שביקש לחזור למוקדי הכוח והעניינים;

• ברק בגד במשך השנים באישים רבים שסייעו לו. הראשית שבהן היא נאווה ברק, אותה זנח כשדרכו הכלכלית צלחה. טל זילברשטיין - ששכב עבורו על הגדר, תרתי משמע - נמנה עם נפגעי ברק. בימים לא כל כך רחוקים נחקר זילברשטיין שוב ושוב בגלל פרשת העמותות, כן-כן - אותן עמותות ששימשו קרש הקפיצה עבור ברק לראשות הממשלה. מפרשה זו יצא זילברשטיין בשן-ועין, רק לאחר שדמו הוקז. מאז הוא זוכר את ברק. לא לטובה, כמובן (אגב: טוב היו עושים חוקרי המשטרה אם היו לוחצים מעט על זילברשטיין, כדי שיחשוף את המסמכים המפלילים נגד ברק, בהם הוא מחזיק...).

• מרבית כלי התקשורת, ובהם מעריב, הארץ וערוץ 2, דווקא צידדו בקו של יניב נגד ברק. שר הביטחון הוצג כמי ש"משתמש וזורק"; כמי שבוגד דווקא באישים שסייעו בבחירתו; כמי שאינו יודע להתנהל כראוי במערכת הפוליטית; וכמי שנותר ללא חברים-נאמנים בסביבתו הקרובה. מבחינה זו ניצח יניב את ברק, כשהצליח לסובב את "להט החרב המתהפכת", לשלוט ו/או להשפיע, במידה מכרעת, על התנהלות התקשורת בפרשה זו, כך שבסופו של דבר מוצג אהוד ברק כמי שפעל באופן כוזב ובלתי תקין, נגד יניב.

• לעומת זאת, עיתון ידיעות אחרונות התגייס הפעם להכפיש דווקא את יניב, לא במעט, כנראה, נוכח פנקסנות מהעבר הלא רחוק (יניב חיבר בין ברק לבין העיתונאי בן כספית, שקיבל את הראיון הראשון מברק בתפקידו כשר ביטחון), וגם בשל עימותים קשים בין יניב לבין כמה מבכירי העיתון, ובהם מרדכי גילת. בכפולה שפורסמה במוסף לשבת (14.12.07), נעשה שימוש באישים שדימויים שנוי במחלוקת, ובראשם ח"כ יורם מרציאנו והחוקר הפרטי מאיר פלבסקי, כדי להדביק ליניב לכלוכים קטנים. גם העיתונאי מרדכי גילת - מאחרוני "התחקירנים" שנותרו לידיעות אחרונות לאחר שכמה תחקירנים התפטרו או פוטרו, מצא לנכון להגג ולהשמיץ את יניב (כן-כן, מדובר באותו גילת שכשל בלשונו כשאישר בשידור חי ברשת ב', כי הוא כותב כשמתאפשר לו..., ובמילים פשוטות, כשנוני [מוזס] מרשה...).

המסקנה העגומה מכל האמור לעיל: העיתונות בישראל, ובראשה ידיעות אחרונות, חוטאת לתפקידה, כאשר אפילו עימותים שכיחים במערכת הפוליטית מסוקרים באופן מגמתי וכוזב, וזאת מתוך פוזיציה ואג'נדה של העיתון. כך נוהג ידיעות אחרונות בפרשת ברק-יניב; כך נוהג עיתון זה בפרשות השחיתות של אולמרט; וכך באופן הסיקור המגמתי והעויין את בנימין נתניהו.