למיקי גולדווסר, בני משפחות החיילים החטופים ומאות החיילים הנעדרים הנוספים,
שמעתי בכאב עז את דבריך הנכוחים והמצמררים במהלך החנוכה ומדי ערב דמעות של תסכול וזעם זלגו מעיני ונחמץ לבי.
כאלמנת צה"ל לטייס הנעדר מאז ה-01.12.67, שפרט לניסיון אחד לאתרו, שנכשל, מיד לאחר שהמטוס התפוצץ וצלל למימי מפרץ סואץ, לא נעשה מאום כדי לאתרו ואת הנווט שהיה עמו, עוקבת אני בדריכות באהבה ובחרדה אחר מאבקכם העיקש והצודק, אך חסר הסיכוי, נגד מערכת אטומה, שתשיב את יקירכם הביתה.
מאז סוף שנות השישים, בהן נחשפתי אישית להתייחסות הרשלנית, הפושעת של צה"ל והמנהיגות הפוליטית במדינה לנעדרי צה"ל, אין בי שמץ של תקווה שיעשה משהו רציני להשיבם.
יש לציין שמאז אמצע שנות התשעים חל שיפור בתפקוד אית"ן - היחידה לאיתור נעדרים - של צה"ל, אולם יכולתם מוגבלת כאשר מדובר בהחלטות פוליטיות וכספיות, עליהן אמונות ממשלות אטומות לדורותיהן.
יש באמתחתי דוגמאות למכביר, שצברתי במהלך השנים על הזלזול והשקרים כשמדובר בטיפול בנעדרי צה"ל, אלא אם הם במקרה "מקורבים" לגורמים שלטוניים.
גם כאשר נבחרי הציבור שלנו עדיין פעלו במקצת כשליחי ציבור, נושא הנעדרים לא הטריד את מנוחתם; קל וחומר בימינו כאשר כל מענייהם של "נבחרי הציבור" נתונים לכיסאם ולכיסאן, אותם הם חייבים לשמר היטב מחד, ומאידך עסוקים עד מעל לראש בלמצוא דרכים יצירתיות כיצד למלא את כיסיהם וכיסי מקרוביהם מהקופה הציבורית.
צודקת את מיקי שלבו של הציבור עמכם, אך טועה את לגביו באשר לשיקול דעתו.
עובדה היא ששוב ושוב בוחר "העדר" הישראלי, הקרוי ציבור, באותם מנהיגים שכשלו בגדול והביאו את המדינה לעברי פי פחת בכל מדד חברתי כלכלי קיים.
מחבקת אתכם באהבה.
