הכפלת השכר, הקטנת הכיתות, החזרת שעות לימוד - אין בהם די לשיפור מערכת החינוך. היכן התלמיד וההורים (קרי: החברה הישראלית) בהתדרדרות מערכת החינוך וההישגים? מורים טובים וראויים לא יישארו או יחזרו למערכת החינוך כל עוד נורמות ההתנהגות והלמידה יישארו כפי שהם.
אחריות אישית - קוראים לזה ויקטור פרנקל, הפסיכולוג היהודי הנודע, שעבר את השואה, וכתב את הספר "האדם מחפש משמעות", הציע כי במקביל לפסל החירות בחוף המזרחי בארה"ב, יוקם פסל האחריות בחוף המערבי. זאת בשל תרבות בה האדם נוטה להטיל את האחריות על האחר ועל נסיבות חייו, ומסיר אחריות מעצמו. לטענתו, גם כאשר מקדשים את ערך "מימוש עצמי" על-פי סולם מסלו, כערך עליון, יש לאזנו על-ידי אחריות לסביבה בה אתה חי. "אין לראות את העולם כמכשיר בלבד או כאמצעי אל המטרה של הגשמת עצמו", כתב. תפיסתו הפסיכולוגית - הלוגותראפיה - "רואה בקבלת עול האחריות את עצם מהותו של קיום האדם".
ומה קורה בין כתלי בית הספר? פרופ' אסא כשר תאר סוטואציה מוכרת זו באחת מהרצאותיו: כאשר הילד היקר שלי אינו מצליח בלימודים - מי אשם? בעצם כולם: שרת החינוך, מנכ"לית משרד החינוך, מנהלת בית הספר, המורים, היועצת, החברים - מי לא? אני ההורה, רק רוצה בטובת הילד, לכן, איני מפעיל שום סמכות לגבי הילד שצופה בטלוויזיה 4 שעות (זה הממוצע שנמצא על-פי סקר לגבי הילד הישראלי), או מסתובב בקניון (זה הבילוי המרכזי של הילד הישראלי על-פי מחקר סוציולוגי). משום מה אף הורה לא מבין את הקשר בין ממצאים אלה לבין השקעה, אחריות והשגים ראויים בלימודים.
"העיקר שיהיה לו טוב", אומרים אצלנו. מישהו אחר כבר יקח אחריות. ועוד אנו אומרים: "שהילד ילך בכיף לבית הספר" - אבל לבית הספר צריך ללכת כדי לעבוד, להשקיע, ללמוד מחויבות מהי, לקחת אחריות. "אני סומך עליך שלא תכשילי אותי, כי מורות לספרות הן נחמדות", אמר לי תלמיד חביב לפני בחינת המגן שלו...
נורמות למידה ונורמות התנהגות קלוקלות של תלמידים (המגובים לעיתים מזומנות מדי על-ידי הורים רגישים ומתחשבים) הן לב לבה של ההתדרדרות ההשגים בחינוך, (מלבד כמובן, בעיית כיתות גדולות, משכורות). לא יום ארוך או ארוחה חמה, לא תוכניות חדשות ולא שיטות מיובאות יהיו הבשורה.
- כאשר 40% מהתלמידים (לפחות...) לא מכינים שיעורי בית, ומורה בכירה, ראויה ומוערכת, אומרת: "הפסקנו לתת שעורי בית כדי לא לאבד סמכות", תלמידים, ולא המורים, הם אלה שמסירים אחריות. כי למורה אין אמצעי הענשה, והוא נתון למכבש רייטינג מצד תלמידים והוריהם.
- כשבעיות משמעת וחוצפה גוזלות זמן לימוד יקר, ואינן אמורות להשפיע על הציון - "כי זה משהו אחר"...מן הראוי שנבין כי הצרוף הקטלני של חוסר אחריות וחוסר משמעת של ילדינו (בבת עיננו, שבבית הם כל כך נחמדים...), נקבל תוצאה בלתי נמנעת של התדרדרות בחינוך הערכי ובהשגים לימודיים.
מכאן הדרך קצרה וישירה לכל תחומי החיים בחברה הישראלית, החל מהתנהגות בכבישים ועד נורמות בכל מערכות השלטון והחברה הלוקות בסמפטום "הכתר החלול": סמכות ללא אחריות.
מתוך הכרות עם התנהלות בית ספר בינלאומי באירופה, הייתי עדה לתנאים פשוטים ביותר הממנפים את איכות החינוך למרומים: הרגלי לימוד המטילים אחריות על התלמיד, קרי: לימוד עצמי והכנת שיעורי בית ללא עוררין, נורמות התנהגות ברורות ומקפידות הנוסכות ביטחון בתלמידים ואוירה נינוחה, כלומר: לא צועקים, לא דוחפים, לא מתפרצים לדברי האחר, לא מתחצפים... למעשה, יוצרים "גאוות חנוניות" כגאוות יחידה. וזה עובד! ראיתי את זה במו עיני, זה קיים עלי אדמות! בכל דרישה מהתלמידים מודגשת האחריות - אחריות לעצמך, לזולת, לסביבה.
לזה לא צריך תקציבים אנשים טובים עם כוונות טובות במרומי האקדמיה והפוליטיקה מעלים את נושא החינוך לכותרות, אך צריך להיות "שם" - להיכנס למעבה היער, כדי לא להחמיץ את העיקר: לא דרושה מהפכה גדולה אלא דרוש שינוי חד של נורמות. וזה בידינו - בידי כל אחד ואחת מאיתנו. גם אם מסתבר שנורמות קשה יותר לשנות מאשר לחוקק חוקים חדשים, וודאי קשה יותר מאשר לייצר תוכניות חדשות- חדשות לבקרים.
כאן דרושה מראה ההורים, קרי: החברה האזרחית - מהם נדרשת אחריות רבה יותר על ילדיהם המתוקים ("הוא רק ילד", "זה רק מעשה שובבות","אי אפשר להתחשב בו יותר?") לפני שבאים בטענות לכל העולם ואשתו; לפני שמתמכרים לקיטורים ולהאשמות לכל עבר. הו, כמה קל כשמישהו אחר אשם! וכמה מענג להאשים את המורים...! אחר כך את המנהלים, המפקדים, השרים, הכבישים, הציוד, מי אמר שאחריות היא דבר קל. אבל הטלת אחריות רק על הזולת היא נזק ממשי: ערכי, חברתי-לאומי.
ואם מצהירים (לרוב רק מצהירים) כי חינוך הוא השקעה טובה לעתיד, אז אחריות היא הבסיס לכל עסק טוב. חינוך שאין בו אחריות כמוקד, הופך להיות בעיה בכל מערכות החיים. גם בניהול מדינה, בסוף הדרך. ובזה אנו עסוקים היום. לא כן?
