עם אבנר גדלתי בכיתה אחת, כיתת ה"זיתים" בקיבוץ חולתה. הרבה שנים גרנו בחדר אחד במסגרת החינוך המשותף, כשאביו מחנך את שנינו חינוך ספרטני נוקשה. מקלחות קרות בבוקר כל חורף, התעמלות בחדר כל בוקר וערב, וריצה יחפים על מדרכות המשק כל בוקר. כשהתחלנו לעבוד במשק כילדים וכולנו החלפנו ענפים והתלבטנו היכן לעבוד, אבנר כבר בחר את בחירתו, אשר לוותה אותו כל חייו הקצרים. הוא בחר בגן-בית, גן הירק אשר סיפק ירקות למשק. לאחר מכן גן זה, הפך לגידולי שדה, שלחין וכותנה, הענף המרכזי במשק, שאבנר ריכז אותו עם חזרתו מהסדיר הביתה ועד יום מותו.
עם גיוסנו לסדיר, התנדבנו כל בני הכיתה לצנחנים. אבנר כחקלאי ותיק כבר אז, האמון על טרקטורים ומכונות חקלאיות, התגייס לשריון. שם הצטיין, נהיה לקצין ובעל מקצוע מהמעולים בגייס. השתתף כקצין מרכזי בכל הפעולות לחיסול ושיתוק הטרקטורים והעבודות במוביל המים הסורי, ברמה הסורית דאז.
במלחמת ששת הימים כקצין מילואים, נלחם בשורות האוגדה המרכזית בסיני. היה בין הטנקים הבודדים, שדהרו במסגרת ניצול ההצלחה בפריצה, הגיעו עד למבואות המיתלה ושם השמידו מאות כלי שריון ורכב מצריים נסוגים. את ההצלחה המסחררת בקרבות הקרקע בששת הימים, אנו חייבים בעיקר לאבנר ודומיו, שהביסו את הצבא המצרי בסיני, שהיה הזירה המכרעת והמרכזית במלחמה זו.
לאחר המלחמה אבנר התקדם במהירות בגייס, כשערב מלחמת יום כיפור, הוא היה כבר סמג"ד ותיק המתלבט בין גיוס לצבא קבע שמוצע לו, לבין המשך ריכוז ענף הכותנה בבית. את הפקודה לגיוס למלחמה, אבנר קיבל במשק בשבת יום כיפור, בשעה עשר בבוקר.
שלא כרבים אחרים אז, שקיבלו פקודת גיוס, אך משכו את הזמן ככל האפשר עד לנסיעתם ליחידתם אם בכלל. אבנר נסע מיד ליחידתו שבסיסה היה ליד צומת גולני. שם קיבלו פקודה לנוע מיד לגשר אריק בבטייחה ולעלות מיד לרמת הגולן לבלום את השריון הסורי. היות ולא היו מובילי טנקים, הם נסעו על שרשראות הטנקים עד גשר אריק, שם עלו לרמת הגולן. אני מעריך שאבנר כמקצוען אמיתי, הבין די מוקדם אז, שזוהי מלחמה חסרת סיכוי עבורו. אולם, זו היתה מלחמה על הבית. פריצת הטנקים הסורים ממערב לירדן, משמעה היתה חיסול חולתה וכל משפחתו.
אבנר היה מקצוען אמיתי, מעטים אם בכלל בצה"ל, הבינו בטנקים כמוהו. מקצוענים כמוהו, תמיד נשלחים ביחידות החוד. במלחמה רגילה ומתוכננת, בזכות מקצועיותם הם שורדים. הפעם לא היה לו שום סיכוי. השולף הטוב ביותר במערב, יכול להסתדר לבדו נגד מאה אינדיאנים, אולי מאתיים. אולם, נגד אלף אינדיאנים אין לו שום סיכוי.
גדודו של אבנר היה צריך לעצור שפעה של טנקים סוריים. הם דפקו רבים מהם, אולם לבסוף אבנר נהרג מפגז טנק סורי שפגע בכיפת הצריח שלו.
את מנחם אודם הכרתי במרום גולן. הוא היה בן עין חרוד והגיע אלינו משם. הוא היה מבוגר מרובנו במספר שנים וכבר בעל מקצוע מעולה - מסגר, כשמאחוריו כמה שנות עבודה טובות.
בחבורת צעירים כמונו, שעדיין אינם מנוסים ואינם יודעים מהי קביעות בעבודה, שיגרת עבודה ומוסר עבודה. ועדיין מחפשים ורצים כל רגע אחרי אופנות חולפות. השפעתו וחותמו של מנחם אודם היו עצומים. ניתן לאמר שבמרום גולן המתהווה, היה זה הוא שיצר את מוסר העבודה ואת דת העבודה.
הנורמות שקבע במסגריה בדוגמתו האישית, של קימה כל יום מחדש לעבודה בשעה קבועה ומדויקת, עבודה משך כל שעות היום ולעיתים בלילה באותו מקום עבודה, בלי להחליף אותו חדשות לבקרים, תוך התרכזות בפרטים הקטנים והעלאה איטית יום יומית מתמשכת של הרמה המקצועית, תוך התמשכות מתמדת ביצירה ובייצור, וכך בהתמדה ודבקות של שנים. הפכו את המסגריה בהנהגתו, כסמל ומודל לחיקוי לכל שאר ענפי המשק.
רק מי שחי בחבורה של צעירים בוגרי צבא ברובם, או מספר שנים אחרי, שעדיין אינם מנוסים ומורגלים בשיגרת עבודה ויצירה, יכול להעריך את התרומה העצומה הזו לבנייתם המוצלחת של חברה וקיבוץ חדשים.
עם פרוץ מלחמת יום כיפור, מנחם היה ככולנו במשק. עם פינוי הישוב למחרת בבוקר הודיעו לנו, שגברי המשק אינם חייבים להתגייס ליחידותיהם ככל עם ישראל ומורשים להשאר בקיבוצים אליהם נתפנה. למרות שהיה מבוגר מאיתנו במספר שנים טובות, נשוי די טרי יחסית ואב לבת קטנה. מנחם לא חשב אפילו על אפשרות זו. כשהאוטובוס שפינה אותנו הגיע לגליל, מנחם ירד ממנו ונסע מיד ליחידתו. נפגשתי איתו בראש פינה, גם אני בדרך ליחידתי. הוא יצא מהבית בלי גרוש, וביקש ממני שאתן לו 50 שקל. נתתי לו ונפרדנו, לא ידעתי שזו תהיה פגישתנו האחרונה.
מנחם נהרג מפגיעת פגז סורי, בעמדה במוצב סורי כבוש במובלעת הסורית ברמת הגולן.
אבנר ומנחם היו מההנהגה, מהמובילים של בני דורנו בתקופה שבין ששת הימים ליום כיפור. כולם בארץ יודעים שבשואת יום כיפור ניספו תוך שלושה שבועות כאלפיים ושמונה מאות איש. מה שלא כולם יודעים הוא מי ומה היו בין הניספים.
כאמור לעיל, אופי המלחמה הביא לכך שהפעם ניספו כל המובילים של יחידות החוד. לא היה להם שום סיכוי לצאת חיים. ואילו היו השאור שבעיסה, הטובים ביותר באמת, לא כמו שנהוג לאמר על כל אחד שנופל אחרי כל מלחמה, אלא באמת הטובים ביותר. במכה אחת, תוך שלושה שבועות, הלכה כל ההנהגה הציונית של דור שלם. מי שנותר חי מהמלחמה, היו רק הסוג ב'. הסוג א' נכרתו כליל.
זוכרני שאחרי המלחמה, כששמעתי וידעתי את שמות הנופלים, חשבתי לעצמי, עכשיו פשוט אין יותר עם מי לעמוד יחד ולהשתין, כולם הלכו. אילו אנשים אלו היו נשארים בחיים, פני דורנו ופני המדינה כולה היו נראים לגמרי אחרת.
אנשים אלו, נהרגו אומנם בפועל ע"י הסורים והמצרים. אולם רוצחיהם האמיתיים ישבו בירושלים ובבור במטכ"ל. הם אלו, שעקב רשלנותם וכסילותם, הנהגת דור שלם נמחקה מספרי ההיסטוריה במחי יד אחת. כאמור, אופי המלחמה וניהולה לא הותיר להם שום סיכוי לצאת חיים.
הלקח שלי ממלחמה זו הוא אחד. לעולם אסור לנו יותר להיות תמימים וללכת כצאן לטבח בפקודת המנהיגים. תפקידנו כעם, הוא להחזיק את הנהגתנו קצר ולבקר ולצעוק מיידית על כל מחדל או שגיאה שאנו רואים מצידה. ואין כוונתי בהנהגה רק להנהגה מלמעלה. אלא בכל הדרגים, כל אחד במקומו וממקומו. נבחרי ציבור בכל הרמות והמוסדות, מפקדים בצבא, פקידי שילטון ועוד. כל אחד שרואה ממקומו וסבור שנעשית שטות במקום כלשהו, חייב לקום ולצעוק ובקול הרם ביותר שאפשר. אם לא נעשה כך קיומנו וקיום בנינו כאן בסכנה. רק אם המנהיגים, המפקדים והפקידים יעמדו בביקורת מתמדת שלנו, יום-יומית על כל מעשיהם ומחדליהם, יש סיכוי לארץ הזאת להמשיך ולהתקיים.
אם נבקר ונצעק יש לנו סיכוי. אם נפחד, נבליג ונשתוק אין לנו שום סיכוי.
