אורי מור הגיע בשעה טובה לגיל 65. זמן מה לפני יום הולדתו, שלח אליו המוסד לביטוח לאומי מכתב, המבשר לו כי הוא זכאי לקצבת זקנה.
במכתב נאמר, כי כדי לקבל את הקצבה, על מור למלא טופס תביעה ולהגישו למוסד. לא נאמר במכתב מהו המועד להגשת הטופס. לא נאמר במכתב כי אם הטופס יוגש למוסד באיחור יאבד מור את זכותו לקצבה.
מור הגיש את טופס התביעה למוסד רק כעבור 5 שנים. המוסד מיהר להודיע למור כי בהתאם לסעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי היה עליו להגיש תביעה תוך שנה מיום שהגיע לגיל 65. כעונש על שהגיש את התביעה באיחור, הוא יאבד 4 שנות קצבה.
מור פנה לעזרת מערכת בתי הדין לעבודה, המוסמכת לדון בתביעות נגד המוסד. המחלוקת הגיעה עד בית הדין הארצי. בדיון ישבו נשיא בית הדין, השופט סטיב אדלר והשופטים יגאל פליטמן ושמואל צור. כקישוט ישבו שם נציגת העובדים אסתר פרץ ונציג המעבידים דוד רג'ואן.
בבית הדין טען מור טענות שיש בהן טעם משפטי רב: קצבת הזקנה היא אחת מזכויות היסוד במדינתנו, לא ייתכן כי דרישה טכנית תכשיל את קבלתה. בידי המוסד קיים מידע מלא על כל תושב במדינה, מדוע לדרוש דווח על מה שממילא מצוי בידי המוסד. אפילו מבקר המדינה קבע כי ראוי שהמוסד יבחן דרכים נוספות לאיתור מבוטחים בגיל זקנה שלא הגישו תביעה.
המוסד לעומתו, לא הכחיש כי מצוי בידיו מידע המאפשר לו לשלם קצבת זקנה גם ללא טופס התביעה. אולם לדבריו, מידע זה, שמקורו ברשויות המס, מצוי במחלקת הגביה של המוסד. המידע אינו יכול להיות תחליף לצורך להגיש תביעה באגף זקנה של המוסד.
חמשת השופטים נתנו פסק דין פה אחד. פסק דינם אינו מתרומם אל מעבר לקריאת לשונו היבשה של החוק. מה לעשות, אומרים השופטים, "סעיף 296(א) לחוק קובע כי תביעה לגמלה תוגש תוך 12 חדשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. בקשר לכך נקבע בסעיף 296(ב) כי תביעה שהוגשה לאחר המועד תשולם למפרע לתקופה של 12 חדשים בלבד". לדעת השופטים מדובר בהוראת "שיהוי" או "התיישנות" אשר נועדה להמריץ את הזכאים להגיש תביעתם סמוך ככל האפשר למועד היווצרות זכאותם לגמלה.
ומה באשר לטענה כי המידע הדרוש למוסד לצורך תשלום קצבת זקנה מצוי כבר בידי המוסד עצמו? לדעת השופטים, עצם העובדה כי בידי המוסד מצוי מידע מספיק לשלם קצבה גם ללא תביעה, אינה מלמדת שהגשת תביעה הינה מהלך מיותר או בלתי נחוץ. אדרבה, כללי מינהל תקינים מחייבים את המוסד לשלם כספי ציבור על בסיס תביעה מסודרת. למשל, אולי הזקן בכלל לא מעוניין בקצבת הזקנה?
ואנו סבורים כי פסק הדין מנותק מהמציאות הקשה במדינה. פסק הדין נותן גושפנקא לגזילת פת לחם דלה מזקנים חסרי ישע, שאינם יודעים לדאוג לזכויותיהם ואינם מסוגלים להגיש תביעה מסודרת. פסק הדין מזכיר משפט קשה מספרו של אהרן אפלפלד, חיים שלמים: "אם אדם נכנע לעוול הוא מאבד את צלם אלוהים שבו".
אין זה מקובל בעולם המשפט של ימינו, במיוחד כשמדובר בזכויות סוציאליות, כי אדם יאבד את זכותו רק משום שהשתהה בהגשת תביעתו, אלא אם כן השיהוי גרם נזק למשלם. איזה נזק נגרם למוסד כאשר התביעה לקצבת זקנה מוגשת באיחור?
בדיוק לשם כך חוקק סעיף 5 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה). על-פי סעיף זה, מוסמך גם מוסמך המוסד לשלם גמלה "מסוג מסוים" בהסתמך על נתונים שבמאגר המידע שברשותו, אף אם לא הוגשה לו תביעה.
טענה זו נטענה בפני בית הדין הארצי ותשובת השופטים מעוררת תמיהות. אכן, מודים השופטים, יש למוסד רשות לשלם קצבה ללא תביעה, אולם "אין בידינו כל מידע אם המוסד עושה שימוש ברשות זו ואם כך באילו סוגים של גמלאות ובכל מקרה, לא הוכח שרשות זו מיושמת על תשלום של קצבת זקנה".
במילים אחרות, בית הדין הארצי פוסק על-פי מה שהמוסד נוהג לעשות. אילו המוסד היה מחליט לשלם קצבת זקנה גם ללא תביעה, אזי גם בית הדין הארצי היה מחייב אותו לעשות כן. ואם אכן בית הדין הארצי כפוף לנורמות של המוסד, לשם מה דרוש לנו בית הדין?
