"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותם, ואין לך מצווה רבה כמו פדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים ובכלל הערומים ועומד בסכנת נפשות". כך כותב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים, פרק ח'), הממשיך ומצטט פסוקים המוכיחים את דבריו, ולמען יתר הדגשה הוא כופל - דבר נדיר מאוד בכתביו - ומסיים: "ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים".
אלא ששתי הלכות לאחר מכן, מוסיף הרמב"ם סייג חשוב מאוד: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהם מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם". ההיגיון ברור ופשוט ביותר: אם דמי הפדיון יהיו מופרזים, הדבר יהווה תמריץ לנטילת שבויים נוספים וחוזר חלילה.
מפרשי הרמב"ם אינם מסבירים מהו הגדר של "יתר על דמיהם", שכן ברור שהדבר משתנה ממקום למקום, מזמן לזמן ואפילו משבוי לשבוי. מקור דבריו הוא במשנה במסכת גיטין (דף מ"ה), ומסקנת הגמרא והמפרשים שם היא, שאפילו אם בני משפחתו של השבוי מבקשים לשלם את המחיר המופקע - אין מניחים להם, מאותה סיבה.
ההיסטוריה היהודית מלאה בדוגמאות לקיומה של הלכה זו. הידועה שבהן היא מקרהו של ר' מאיר, מהר"ם מרוטנבורג, בן המאה ה-13, אשר נאסר בשנת 1286 וישב בכלא עד פטירתו שבע שנים מאוחר יותר. המהר"ם אסר מפורשות על בני קהילתו לפדותו, כדי שלא ליצור תקדים מסוכן.
אלו הן קביעות חשובות מאוד, במיוחד לנוכח הקדושה העצומה שמייחסת היהדות לחיי אדם. כידוע, פיקוח נפש דוחה את התורה כולה (למעט שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה). על ספק-ספקו של פיקוח נפש מחללים שבת ויום כיפור.
אך דווקא חשיבות זו של חיי האדם, היא המובילה את ההלכה לקבוע שאסור לתת תמריץ לחוטפים למיניהם. קל וחומר, כאשר מה שמבקשים החוטפים - כמו במקרים של גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב - הוא לשחרר רוצחים, אשר קיימת סכנה ברורה ומיידית שיחזרו לדרך הרצח.
אין מדובר בחששות שווא. 1,151 מחבלים שיחררה ישראל בעסקת ג'יבריל בשנות ה-80, ורבים מהם הפכו לפעילים ואף למנהיגים באינתיפאדה הראשונה, שעלתה בחייהם של מאות אזרחים וחיילים. בתי הכלא, כפי שמודים גם מפקדיהם, הם אקדמיה לטירור. המשתחררים מהם אינם נוטים להפוך לאזרחים שלווים ושומרי חוק, אלא להפך. הם מתקבלים כגיבורים וזוכים למעמד בכיר בארגוני הטרור השונים.
מאוד לא פופולרי להגיד זאת, אבל המחיר שדורשים חמאס וחיזבאללה תמורת שחרור החיילים החטופים גבוה מדי. אסור לשלם אותו. עם כל הכאב והצער שבדבר, על הכף מוטלים חייהם של הרבה יותר ישראלים מאשר שלושת החיילים.
ארגוני הטרור מנסים כל העת לחטוף חיילים נוספים. נכונות ישראלית לנהל עמם מו"מ וההתקפלות המתמשכת במהלכו, רק מעודדים אותם להמשיך בדרך זה - ובצדק רב מבחינתם.
יתרה מזאת: אם המדינה נכנעת לטירור איסלאמי, שלא תתפלא אם תמצא את עצמה ניצבת מול טירור דומה בחזיתות אחרות. מה ימנע מאנשי ימין קיצוניים לחטוף חיילים בני מיעוטים ולדרוש תמורתם את שחרור חבריהם שבכלא? מדוע שבני משפחות הפשע לא יחטפו שוטרים כבני ערובה לשחרור פושעים מסוכנים?
נשיא המדינה בזמן עסקת ג'יבריל, יצחק נבון, התנגד לשחרור המחבלים ואמר אז משפט מלא חוכמה. אם המדינה יכולה לבוא ולומר להורים: אנו מצטערים להודיעכם שבנכם לא יחזור משום שנפל בקרב - חייב להיות לה האומץ לבוא ולומר: אנו מצטערים להודיעכם שבנכם לא יחזור משום שנפל בשבי והמחיר שנדרש על-מנת להחזירו גבוה מדי.
אין מחיר לחיי אדם. אך דווקא משום כך, חייבים לקבוע מהו המחיר המרבי. אבסורד? ממש לא. כדאי לזכור עוד אמירה של הרמב"ם: "כל המרחם על האכזרים, סופו מתאכזר לרחמנים".
המוסר היהודי, ההיגיון הפשוט והניסיון המצטבר מחייבים לעצור את המו"מ על שחרור החטופים בטרם יהיה מאוחר מדי. כי את מחיר הדמים של הכניעה לטרור, נשלם כולנו.
