בימים אלה בין מאבק חברתי אחד למאבק חברתי אחר, בין תביעות הקיפוח של הנכים לבין זעקתם של העולים מאתיופיה, ניתן לזהות בין כותבי השירה קול המבטא מחאה חברתית באשר לקיפוח המתמשך של חלק מאזרחי הארץ. מתי שמואלוף הוא משורר צעיר שכותב כאן ועכשיו על עוולות שנגרמות לחלקים שונים של האוכלוסיה. רבים הם המשוררים החוששים לבטא קול מחאה ולרוב הם עוטפים את המחאה בקודים שלא תמיד נהירים לציבור הרחב. שירתו של שמואלוף בהירה וחדה. הוא משתמש בשירתו כמו קן ציור ושולח אל האטמוספרה הציבורית את קולותיו. הוא משמש כפה לרבים שנמנעים לזעוק, ורבים שואבים משירתו כוח וגם נשענים עליה.
המשורר אינו המשורר הראשון שכותב על קיפוח חברתי באופן בהיר ונקי. ניתן לראות בשירתו של מתי שמואלוף המשכיות לשירת המחאה שצמחה כאן בארץ בדורו של ארז ביטון. שירת המחאה של שנות השבעים בה התמקד ארז ביטון בביטויי מחאה שאינו לוחמני ובוטה אלא ביטוי למצב קיומי של עולי המזרח, המנסים להשתלב בארץ והם נדחים על-ידי החברה המבוססת. מתי שמואלוף כמו ארז ביטון כותב על השונות של האוכלוסיה יוצאת המזרח, כמו עולי עירק בספרו בין שמואלוף לבין חזז (הוצאת ירון גולן, 2006). זהו ספרו השני לאחר הספר מגמד צלקות (הוצאת חלונות, 2001).
בספריו מקיף המשורר את מעגל המקופחים, לא כמשוררים אחרים ועל כך בהמשך. המשורר שהינו פעיל חברתי מאוד בולט בקשת הדמוקרטית המזרחית. החל משנת 2006, הוא עורך יחד עם בת שחר גורפינקל את כתב-העת הספרותי "הכיוון מזרח" (גיליונות 12-15).
בספרו השני "בין שמואלוף לבין חזז" מבטא המשורר את עוצמת הדיכוי שחווה כבן שנולד ליהודים יוצאי ארצות ערב - "המזרחים". בשירו "וזה לא ציטוט, זה אות צורב על צווארי" כותב המשורר שמואלוף בשורות הסיום את תחושות הדיכוי. "אנחנו העבד והשפחה של הומרוס וביאליק/ קוראים מזרחית, נגד ומעבר, סוג של / אפשרות שלישית לשירה. ". התחושה של המזרחיים כמדוכאים ונחותים לעומת התרבות השלטת. הומרוס וביאליק כמטונימיה לתרבות שהפכה לתרבות העל ותרבותו של המשורר היא התרבות המסמנת את החלשים והמוחלשים בחברה.
את דמותו של האב ניתן לבחון דרך עיניו של המשורר. בשיר "אבי כמו שטיח פרסי נפרש מתוך שעון סודי בעיניי" (שם, עמ' 8), המשורר משחזר את אביו כיוצא לשוק "רמלה לוד" שם היה רוכל. האב כיהודי הנודד החדש, בהגדרה חדשה מגדיר הבן את אביו כתלוש החדש של ההוויה הישראלית החדשה. אין זה היהודי הנודד הגלותי ממזרח אירופה אלא יהודי ממוצא מזרחי שנמצא כאן בארץ כנטע זר, ההוויה של האב כמי שאינו שייך למקום, ומקום עבודתו הוא סך הכל שוק. כלומר הוא נבעט אל שולי החברה כחסר כל. ואת זאת רואה בן וסופג את געגועיו של האב אל עבר אחר.
הדימוי של האב לשטיח פרסי גם מבטא את עוצמת בדיכוי. כפי ששטיח פרסי הוא שטיח שמשתבח ככל שדורכים עליו כך אביו. הכותרות של חלק משירי הקובץ השני הן כותרות ארוכות שיש בהן מטען סיפורי והן יוצרות בתחילה תחושה של תימהון בעיניי המתבונן. הכותרות מלמדות גם על רצונו של הדובר לספר את הסיפור של המדוכאים של הקרובים אליו ושל הרחוקים.
הייחודיות של מתי שמואלוף היא במידת הישירות. שיריו הם כמו הצעקה של הצייר מונק בתחילת המאה העשרים. מתי שמואלוף כיוצר גם מאזין לדיכוי של עמים אחרים, בשירתו הוא מעניק במה גם לדיכוי של העם הפלשתיני.
בשירו "עבדות בראס אל שטן- באדמת סיני 2003" (שם, עמ' 10),מתעד המשורר את עבדותו של איסמעיל בן ה-13. הוא פונה אל הקוראים הפוטנציאליים ואומר להם: אתם שזוכרים את העבדות שהייתה במצרים לפני אלפי שנים צריכים לזכור שהעבדות עדיין קיימת בעידן המודרני. ככל שהתקדמנו אנו רומסים ודבר לא משתנה. הדיכוי היה לפני אלפי שנים והוא עדיין קיים בעוצמה רבה.
עד כמה מעיקה בעיית הזהות בחיי היום יום של המזרחים בישראל ניתן למצוא בשירו של מתי שמואלוף "בין אום כולתום לבין אמי":
אמא שלי מדברת עם סבתי בשפה/ העירקית, הטבולה בשפה / העברית - מ-ערבית, אבל כשהיא באה הביתה/ היא מבקשת שאסגור את שירת אום -כולתום/ ושאשים מוזיקה אחרת / כדי שלא ידעו מי/ אנחנו.
קולו של המשורר כמשורר מחאה נשמע על-רקע הזדהותו של המשורר עם מצוקותיהם של החלשים בחברה, ולא רק מזרחים. בראיון הבא ניסיתי לתהות כיצד צומח משורר מחאה. הנה היאיון לפניכם:
ש. מתי, בעקבות התבוננות בשירתך אפשר לחוש שהיא מייצגת אג'נדה חברתית. ולכן, היום יותר מאי פעם יש לשירתך משקל חשוב בהוויה הקיומית שלנו, אתה מוכן לספר לקוראים כיצד משורר מגייס את עצמו לאג'נדה חברתית, במה הדבר כרוך? ת. אני לא מגייס את עצמי לאג'נדה חברתית. היא פורצת מתוך קרביי. אני כותב על מה שאני מרגיש. וקשה להתעלם בלב, ברגש, במחשבה היהודית והחברתית מהיסודות הגזעניים המונחים בתשתית המדינה שבה הפערים כל כך גדולים בין העני לעשיר, בין היהודי והערבי, בין האשכנזי והמזרחי, בין הגבר לאישה, בין מרכז לבין שוליים, בין האזרח הישראלי, לבין האזרח הפלשתיני הכבוש ועוד. אני קם בבוקר קורא את כותרות העיתונים, כותרות הדוחות של הארגונים החברתיים, יוצא לשטח להפגנות, וקורא ספרות ביקורתית בנושא וכל החוויות במהלך חיי חודרות לתוך הפואטיקה ומבעבעות בשיריי. אני לא מגייס את שיריי, אלא רק במקרים שבו מבקשים שאכתוב במיוחד על נושאים מסוימים וגם אז זה לא מתרחש. אלא אני מביא שירים שכבר כתבתי בעקבות חוויות שחדרו לתוך השכונה המזרחית שלי השוכנת בתוך הלב השחור שלי.
אני עצוב וגם שמח ששיריי מקבלים משקל כל כך חשוב בחברה בישראל, מצד אחד אני עצוב על כל מה שכתבתי, כאמור, על הפערים, הדיכוי החברתי, הכיבוש והגזענות ומצד שני שמח כי שיריי כמו שירים חברתיים אחרים מחייבים את התודעה הציבורית והתרבותית להתייחס לבעיה ולהקשיב לה ואולי גם לחפש לה דרכים שאפשר לנהל אותה בתחום הפוליטי.
ש. היום אנו שומעים קולות של קיפוח של אפליה שנשמעים מפיהם של העולים האתיופים, אני מוצאת שיש קווים אנלוגיים בין הקיפוח מנת חלקה של העדה האתיופית לבין הקיפוח אותו חווה עולי צפון אפריקה או ארצות המזרח. אתה יכול לעמוד על כמה מקווי הדימיון? קודם כל אנו בפעילות החברתית והתרבותית של השיח המזרחי החדש לא מדברים על קיפוח. כי קיפוח הוא סוג של בקשה של חלוקת משאבים בתוך המערכת הקיימת. אנו מדברים על דיכוי, כי אנו מזהים מבני דיכוי אשר נמצאים בצורה יסודית בתוך ההסדרים החברתיים, הציבוריים, התרבותיים, הכלכליים המבנים את המדינה שלנו. דיכוי מבקש לשנות את השיטה שיוצרת פערים וגזענות ולא לקבל חלק בתוכה. כמו שאמרו הפנתרים השחורים, או שתחלקו את העוגה בצורה שווה, או שלא תהיה עוגה.
היהודים האתיופים הם דומים ליהודים הערבים וצאצאיהם בדיכוי שהם עוברים בחברה בישראל. הם זוכים לגזענות גלויה כזו שקשורה למוצאם, צבעם והעבר האפריקני שלהם. גם היהודים הערבים וצאצאיהם בישראל זכו וזוכים לגזענות בשל מוצאם, צבעם והעבר האסייתי-אפריקני שלהם. נכון, אנו לא דומים ליהודים האתיופים וצבעם הופך אותם למטרה גלויה לגזענות הטבועה במערכות החברתיות הישראליות. אך הם רק קצה הקרחון של הדיכוי החברתי והם רק מוכיחים מה שהשיח המזרחי מנסה להוביל לקדמת הבמה הציבורית והתרבותית בישראל. מערכת ה"קליטה" שלהם בישראל, מההעברה לפריפריות, הבית ספר המקצועי, תהליך ההדתה שהם עברו (התהליך שבו הם צריכים להוכיח את יהדותם ומסירתם לידי הרשויות הדתיות), השיח הגזעני שליווה את קבלתם דומה למערכת הפריפריאליזציה, הדה ערביזציה והפרולטריזציה שעברו המזרחים בישראל. כיום מדינת ישראל לא מוכנה להעלות את הקהילות היהודיות האתיופית ומאמירות גזעניות אנו מבינים ש:
א. טיעון "תרבותי" - כי הם באים מאפריקה ואין טעם להשקיע בעם חסר "תרבות" מתאימה להסתגלות בישראל.
ב. טיעון "ביולוגי" - הממסד לא מוכן לקחת את הסיכון משום הפחד מאיידס.
ג. טיעון "מעמדי" ניאו-ליברלי - הממסד לא רוצה להשקיע בהם כסף בזמן שישראל מצמצמת את תקציביה החברתיים.
כל אלו מזכירים לא במעט את ההתעלמות מהפערים ההולכים וגדלים בין אוכלוסיות שונות. אף המזרחים זכו ועדיין זוכים ל:
א. טיעון "תרבותי" - ההורים של המזרחים והתרבות שלהם אשמה במקום המעמדי שבו הם ממוקמים ולכן אין טעם להשקיע בהם.
ב. טיעון ביולוגי - קשה לשכוח את פרשת חטופי תימן או פרשיית הגזזת או הגבלת הילודה המזרחית בשנות החמישים והשישים ואחרות שהראו שהממסד חושב בצורה סטריאוטיפית הקושרת בין הגוף המזרחי לבין שאלות חברתיות.
ג. טיעונים ניאו-ליברליים - אין למדינה כסף להשקיע במדינת רווחה כי היא רוצה להתחרות בעידן גלובלי בהצלחה רבה עם מדינות אחרות
ש. האם אנו כחברה קולטת עלייה הפקנו לקחים בעקבות העליות הראשונות למדינה או לדעתך, אנו מדינה שמרנית ולמעשה אין כמעט שינויים בתפיסה המהותית שלנו כחברה? ת. לא, לא הפקנו לקחים. אנו אכן שמרנית ואין כמעט שינויים מהותיים בחברה הנוכחית. רק הרטוריקה הפכה אחרת והגזענות לכאורה מוסתרת ומוסווית יותר. הניאו-ליברליזם לא מאפשר שום דעה חברתית על שינוי יסודי במערכת הדיכוי החברתי בישראל. יתרה מזה, הניאו-ליברליזם אשר מקצץ בתקציבים החברתיים מצד אחד ומהצד האחר מעניק את הכסף בצורת הטבות כמו רפורמות במס לעשירים - מחזיק מאחוריו הנחות תרבותיות אשר דרושות שינוי. אך ישנה דחייה בפרוגראמה הרב-תרבותית או המחשבה היהודית החברתית שתשנה את מערך הכוחות והקצאת המשאבים לאוכלוסיות שונות בחברה.
ש. בשירתך יש קוים בולטים של האג'נדה שאתה אוחז בה. אשמח לדוגמאות שתביא בעצמך. אני אביא את השירים ואקווה שהקוראות והקוראים יעשו בעצמם את החיבורים (-:
שירים מתוך הספר השירה הראשון "מגמד הצלקות" (הוצאת גוונים, 2001)
ג'אז, לויסקי/לוינסקי
כאן לא רחוק מהתבלין האמיתי
כאן בירה שותה אנשים ומתבקעת בכרסה
עשן רומני ממיס באוויר בריזת בשר צוענית
והלכלוך ברחובות מתרפק על המתים.
כאן פעמוני הרוח
כותבים שירה מסתורית
כאן לא רחוק מהמים, אמא אפריקה
לועגת לגברת אירופה שברחה
אחרי שבנתה בה כמה בנינים
יפים, עמוסי שדים יצוקים כהלכה.
פרטים על הספר "מגמד הצלקות" (2001)
שירים מתוך "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (הוצאת ירון גולן, 2006)
מה תרבותי בתרבות?
בערב השירה ביקשו ממני להיות תרבותי
לספר מדוע הגעתי לשירה
מבלי לספר על מלחמת המילים
מבלי לשזור את חרוזי הגזענות
כמו לארגן ערב אגרוף ולשבת בזירה
קשורעיוור.
ש. אתה כמשורר ואיש רוח בוחר להתמקד בתפיסת עולם מסוימת, האם התפיסה הזאת אינה מסרסת ומגבילה אותך? האם מסירותך לעניין החברתי מונעת ממך להתפתח כמשורר בעוצמות חדשות? אתה מוזמן להביא לי דוגמאות כאן לשירים חדשים. ת. לא, אני לא כותב מתוך תפיסת עולם מסוימת ולכן היא לא מסרסת ומגבילה אותי. ההפך אני משנה כל הזמן מקורות השראה, השפעה, ומנסה בכל דרך פואטית להעשיר את הכתיבה שלי. אם לא הייתי מתעניין בצורות שונות של כתיבה ומתכתב עם יצירה בארץ ובחו"ל אז הייתי משתעמם. ברגע שאני רואה שקיים צל של ספק שאני משכתב את עצמי, או כלוא בתוך גבולות השפה שלי, אני ממתין לבואה של צורה פואטית חדשה.
דוגמא אחת היא משירים חדשים שאני כותב בימים אלה לספר שנמצא בכתובים "אוצרות של זעם". בשירים אלה מקורות ההשראה שלי הם אביב גדג', גבריאל בלחסן ולהקת אלג'יר ומוזיקת הרוק הקורעת לב שהם מייצרים. הפואטיקה שלהם כוללת ייאוש גדול, כאב חד התופס את הגוף, שילוב של המחשבה היהודית בתוכיי מוזיקת הרוק הרותחת ועוד.
הנה טיוטות של שני שירים מהספר החדש:
אחרי הופעה מעולה של אביב גדג' ולהקתו בבארבי
אביב גדג' בהופעה, צילם: מוטי קיקיון.
בשבירה, במצולות, בלב המתפרק
בבלוז, בצניחה, ללא עזרה, קהילה
בתפילה אל
לעמוד בעיניים פקוחות מול הגולם
בשקר של המילה ולהתכוון
מה שידוע כאהבה של משורר מת
לפרק את הגופות ולהחזיר להם את הזיכרון
בעיר ללא
בחופה שחורה,
תחנות רוח נעמדות
ובאין ריצפה
מבקשת דבר אלי עכשיו
לפני שיהיה
סוד
העוני בשר מבשרך
"לא להיות בעל בית, להיות ללא מרחב פנימי. פירושו לא להיות מסוגל לקיים
קשר אמיתי עם הזולת. להיות זר לעצמך ולזולת.
עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות, יהדות ומהפכה, עמוד 131
בתי את התקווה של בני
למדי מאימך את חוכמת הרחם הריק
המתמלא בירח ולא מבקש תמורה
למדי את המלנכוליות הזועמת בהיותך שרת הבריאה
פרקי את הגבריות מהכדור התועה
הלבישי אותו במדי "אישה"
הכיני את קיברו
הכיני את קברך
בגן הציבורי, בכפר, במקלט, במחסום
של השירה או פתחי את ארון בית הכנסת
וקרעי את האדמה.
ש. מתי, אחרון, כיצד אתה רואה את העתיד במדינה שלנו גם כיוצר וגם כאיש שבחר לסמן עצמו כסמן חברתי. איזו פעילות יכולה לסייע לנו כחברה, והאם היו שגיאות שלא ניתנות לתיקון? ת. אין שגיאות שלא ניתנות לתיקון. אבל הדרך ארוכה. עלינו להחזיר את מדינת הרווחה ולהשקיע בתקציבים חברתיים שרוקנו. עלינו לסיים את הכיבוש ולוותר על זכויות היתר אשר רכשנו בשל המציאות הקולוניאלית. עלינו לשלב את האוכלוסיה הפלשתינית-ישראלית (ערבים-ישראלים) בתוך השיח הציבורי, החברתי, הכלכלי, הפוליטי והגיאו-פוליטי. עלינו להביט למזרח התיכון בתהליך של דה-הומניזציה לסובייקט הערבי, ללמוד וללמד את השפה הערבית, את ההיסטוריה והתרבות הערבית.
עלינו לייצר מערכת אזרחית ולשתף את החברה האזרחית בדיונים של מדיניות חברתית, כלכלית ופוליטית. לא ייתכן שגנרלים ובעלי הון ישלטו באמצעות מנגנוני המדינה וישליטו עלינו מציאות של כוח ושחיתות.
החינוך בארץ פגום, פחות מחמישים אחוז מהתלמידים מסיימים עם תעודת בגרות, עלינו להשקיע בחינוך בכל מחיר ולהפוך אותו לחברתי ולפוליטי. ביום שילמדו את ההיסטוריה החברתית יקום לנו עם שלא יסכים לעבור תהליכי דיכוי. כיום אנו חיים ללא אופוזיציה פוליטית. אך ביום שההיסטוריה החברתית תהיה כחלק מדפי הלימוד אני כולי מאמין שהיכולת לעבור תהליכי דמוקרטיזציה בחברה בישראלית תהיה קלה יותר.
עם קצת צניעות, אומר שלא נדע אם כל תהליכי השינוי יולידו את החברה שאליה אנו מייחלים, אך אפשר ללמוד תוך כדי תנועה. העתיד כבר נמצא בקריסה. עלינו להציל את החברה בישראל כבר לא בשבילנו אלא בשביל ילדינו.
בעקבות הכנת הכתבה והריאיון עם מתי שמואלוף הרהרתי ביוצרים רבים שעלו מעירק וגם בני עולים שהפכו בארץ ליוצרים בולטים בעברית. אפשר להעלות כאן את שמותיהם של רוני סומק, הרצל ובלפור חקק כמשוררי כור ההיתוך, בגלוי ובסמוי. גם סופרים בעלי שם יצאו מעולי עירק ביניהם אלי עמיר וסמי מיכאל. יהדות עירק יש בה כוח רוחני, כנראה, עוד מימי ישיבות בבל סורא ופומבדיתא. גם המשורר מתי שמואלוף שייך לזן הזה והוא כותב בעוצמה מאוד גדולה ומאוד בולטת, והוא מחזק את השורות הקיימות.
שירת המחאה היא שירה עוצמתית, היא עשויה לעורר התנגדות ולשתק את הקורא, קשה להתעלם ממנה. אני חייבת להתוודות לפעמים קשה לי לגשת ולקרוא שירת מחאה, זה מעורר בי דחייה ממבט ראשון. נראה, שחיינו כאן בזמן האחרון הובילו אותי לעיין בשירתו של המשורר הצעיר והמחונן מתי שמואלוף וכאן באתי לומר, באמצעות הריאיון והבמה שאני מעניקה לו שיש לשירתו מקום מכובד בעולמנו. הוא מעניק לנו תקווה שגם נשמע את קול הזעקה ואולי נתקן מעט מן העוולות שאנו כחברה גורמים. צריך לדבר על כך ולפעול נגד התופעות של הדיכוי. איך כתב המשורר."הגיע הזמן לומר הדיכוי לא הסתיים".
