סדום 2007

אך לפני כחודשיים דחה בית המשפט העליון בקשה לפסילתה של השופטת רבקה מקייס לשבת בדין למרות שהשופטת סייעה לאם בהכנת תצהיר על אלימות במשפחה בהיותה עדיין עו"ד! בקשת פסילות לשופט הנידחת ע"י השופט עצמו ומגיעה לפתחו של בית המשפט העליון פוגעת קשות באמון הציבור. אין ספק שבמקום שקיים, "צל אבק" חשד, ולו רק למראית עין, שלשופט נגיעה אישית למקרה הנדון לפניו, חייב אותו שופט מבחינה אתית ומוסרית לפסול עצמו ואפילו מיוזמתו מלדון בתיק, וזאת אפילו עוד טרם פנו אליו בעניין - קל וחומר, כאשר הוגשה לפניו בקשה לפסילתו מלשבת בתיק. ברור שבקשה לפסילת שופט על-רקע עניין אישי, מלכתחילה ראוי לה שלא תגיע כלל לפתחו של בית המשפט העליון, במיוחד אם הרקע הינו היכרות אישית קודמת ו/או עניין אישי, ואך ראוי הוא שהטיפול בבקשת הפסילות "יגמר" באופן חד-משמעי עוד קודם לכן ולו רק כדי שאמון הציבור במערכת המשפט לא יפגע. אם בכל זאת הנושא הונח לפתחו של בית המשפט העליון, ויודגש שזאת רק משום היאחזותם חסרת הפשרות של השופטים בקרנות המזבח, אזי על-פי כל אמות מידה, מוסריות ומשפטיות כאחד, מחובתו של בית המשפט העליון לאכוף קוד איתי מוסרי זה ואף ביתר שאת. ומן הכלל אל הפרט, הרי עצם היכרותה המוקדמת של השופטת רבקה מקייס עם אשתו של המתדיין, ועצם כך שסייעה לה בדרך זו או אחרת, ואפילו רק בהגשת תצהיר לבית המשפט, טרם ישבה בדין פוסלת את השופטת רבקה מקייס קטגורית בהתאם לחוק מלשבת בתיק. העובדה שהשופטת רבקה מקייס לא פסלה את עצמה ואפשרה את הבאת הנושא להכרעתה של נשיאת בית המשפט העליון, מונעת מתוך ידיעה מראש שבית המשפט, כעיקרון, לא נענה לערעורים בכלל ובפרט לא לבקשות פסלות כפי העולה מתוך פסיקות בית המשפט בעניין זה בשנים האחרונות. עזות המצח של השופטת רבקה מקייס לא להיעתר לבקשת הפסלות במקרה כה ברור ומובהק שמחייב אותה לנהוג כך לכשעצמה הינה עוד הוכחה חד-משמעית ומובהקת לכשילון הקולוסאלי ופשיטת הרגל המוסרית של מערכת המשפט במדינת ישראל, ולכל הפחות מצביעה על מצבה הרעוע מבחינה מוסרית. אין לי ספק שהשופטת רבקה מקייס אפילו לא שקלה לרגע להיענות לבקשת הפסילה ולחוס על כבודו של בית המשפט העליון ולחסוך ממנו את המבוכה שדיון בנושא זה יעורר. השופטת רבקה מקייס הוכיחה שוב כיצד באופן קונסיסטנטי השופטים במדינת ישראל נאחזים בקרנות המזבח ומסרבים לפסול עצמם מלדון בתיקים, אף שעולה בבירור שישיבתם בתיק מזיקה ובלתי ראויה, שלא לדבר על נגיעותה במשוא פנים קשה. למצער כך, כמו גם במקרים אחרים, הרושם שמצליח בית המשפט העליון לשדר בפרשה זו והמתקבל מעצם דחיית הבקשה לפסילתה של השופטת רבקה מקייס לדון בתיק עגום ביותר. המסר הברור הוא שבית המשפט העליון יעשה כל אשר ביכולתו על-מנת לחפות ולחסות על המחדלים והמעשים של שופטים. אי אפשר להתעלם מהתחושה הכללית שבית המשפט העליון אינו מגלה את הרגישות הנדרשת מגוף האמור להיות אמון על טוהר המידות הציבורי - המגושמות המוסרית וחוסר המודעת המוחלטת למשמעות הנגזרת מהתנהלותו של בית המשפט בפרשה מובילה את הציבור לתחושה שבית המשפט העליון מתנהל בדומה ל"איגוד מקצועי" וזאת כאמור במקום להוות דוגמה ומופת, מקדש לטוהר המידות, המגדלור של החברה והמשטר במדינת ישראל. כל בר דעת יכול להבין לבד ולהגיע למסקנה ולתבונה הברורה ששופטי מערכת בית המשפט, במו החלטותיהם, כגון זו, מפגינים רמה מוסרית נמוכה ובאופן שיטתי, כעבריינים סדרתיים אשר אינם יכולים לכבוש את ייצרם - ה"כורתים במו ידיהם את הענף" עליו מושתתת מערכת המשפט במדינת ישראל. כשבודקים את התנהלות בתי המשפט לענייני משפחה מסתבר ששם הדברים חמורים שבעתיים - אם לא מדובר עדיין בפשיטת רגל מוסרית, אז אין ספק שאנו עומדים לפחות על סיפה. בהתייחס למקרה משווע זה, יטענו מביני הדבר ובצדק שבעצם אין כל יוצא דופן בפסיקת בית המשפט והתנהלותו, וקצרה היריעה מלהכיל את המקרים הרבים שבהם בית המשפט פסק החלטות הזויות (די לעיין בערך משפט נחמני). לצערי הביטוי הציורי "כורת את הענף עליו הוא יושב", במקרה משווע זה, צר מדי מלתאר באופן ממצא את המצב לאשורו. בדיני המשפחה ובבית המשפט שלנו אין מדובר אך בכריתתו של ענף של צמח, של דבר דומם נטול רגשות, אלא דומה הדבר יותר לאדם שהולך וקוטע וגודע את רגליו במו ידיו תוך שהוא מטיל בעצמו מום וכל זאת לא מפני שחס וחלילה מוצדק הדבר כי יש לו נמק או צרה אחרת המחייבת נקיטה של צעד כה דרסטי כדי להגן והציל את גופו, אלא רק בגלל שקצת גרד לו ברגל או שיש לו למסכן ציפורן חודרנית - לא ענף, לא דומם, אלא איבר חי, מדמם וחיוני לגופו!!! ההתעללות בבית המשפט לענייני משפחה במתדיין שדרש את פסילתה של השופטת רבקה מקייס כמו גם ברבים אחרים חורגת מעבר לכל הגיון סביר. כיצד יתכן שיאפשרו לאב להתראות עם בתו למשך שעה אחת בשבועיים במרכז קשר? הדעת אינה סובלת התעללות כזאת!

כל זה בד-בבד עם העובדה שבמדינת ישראל מתאבדים למעלה מ-300 אבות גרושים ובהליכי גירושין מדי שנה (
• ראה בהמשך נתוני משרד הבריאות) מצביעה על האחריות הקשה שיש בעיקר לבית המשפט למצב העגום אליו נקלענו, ולנוכח התנהלותם אני בספק רב אם נתון זה מדיר שינה, ולו לרגע, מעייניהם של דייני ושופטי ישראל.

(הגמרא במסכת שבת קלט) "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל". הערות: 1. יש לציין שהנתונים על התאבדויות המפורסמים ע"י משרד הבריאות הם מראש חלקיים ושיש להניח שמספר ההתאבדויות בגלל מצוקת הגירושין גדול בהרבה מהמפורסם והמוכר בין השאר בגלל שיטת הסיווג של גורמי הבריאות ובין השאר מפני שישנה נטייה לנסות להסתיר את סיבת המוות - ראה דוח משרד הבריאות: ([קישור]) "... יש לציין כי סימול סיבת המוות בקובץ הפטירות נעשה על-פי כללים שנקבעו על-ידי ארגון הבריאות העולמי. לכן, במקרה של מחלה גופנית, שבעקבותיה התאבד החולה, תסומל המחלה בקובץ סיבות המוות כסיבה שהובילה למוות ולא ההתאבדות. בנוסף, לעיתים במקרה של (underline cause of death) התאבדות יש ניסיון להסתיר את סיבת המוות, ולא תרשם התאבדות בהודעת הפטירה. מקרים אלו יסומלו בקובץ סיבות המוות כפגיעה חיצונית לא מכוונת, או שהכוונה אינה ידועה, במיוחד אם לא התקבל עבורם מידע מהמכון לרפואה משפטית...." (שם עמוד 7). 2. אל לנו לשכוח שהנתונים הללו אינם כוללים את ניסיונות ההתאבדות שכשלו ושלכן מדובר למעשה בתופעה בעלת מימדים הרבה יותר חמורים: "...יש לציין, כי נתונים על שיעור ניסיונות ההתאבדות שמקורם בסקרים המבוססים על דיווח עצמי של ניסיון התאבדות או על מחשבות אובדניות מצביעים על שיעור גבוה יותר של ניסיונות...." (שם עמוד 8). 3. משרד הבריאות מסרב, ללא כל סיבה מניחה את הדעת, לשחרר את הנתונים הנמצאים בידיו לגבי מספר המתאבדים מידי שנה. בהסתמך על הנתונים של שנים קודמות ניתן ללמוד על היקף התופעה כדלהלן אם: ([קישור]) ".... בשנים 1996-2000 היו בממוצע כ-350 התאבדויות בשנה, בשנת 2000 נרשמו כ-400 התאבדויות. מרבית ההתאבדויות הם של זכרים...." (עמוד 11). אם להסתמך על קצב גידול האוכלוסיה, בחישוב יחסי, ניתן להעריך ולחלץ מתוך הנתונים המפורסמים ש: שיעור המתאבדים בשנת 2007 עומד על כ-500 איש לשנה ומתוכם כ-300 ויותר אבות פרודים או בהליכי גירושין ושימו לב במיוחד לאזכור בדוח (ראה דוח משרד הבריאות): "... זכרים בני 25-44 אלמנים וגרושים מתאבדים פי שמונה בהשוואה לנשואים בגיל זה ורווקים פי ארבעה..." (שם עמוד 31, ההדגשות שלי י.ת.)