לקראת הגעתו של נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, לישראל, הזדרזו גורמים בממשלה ובשמאל הישראלי להודיע על תשלום המנחה לבוס הגדול: פינוי מאחזים. לא היו ימים טובים לישראל כיום שבו פינו מאחזים. רצועת עזה נקייה ממאחזים, וראה זה פלא - דווקא משם באה הרעה לתושבי דרום הארץ. לעומת זאת, יהודה ושומרון מנומרות מאחזים המהווים סכנה לדמוקרטיה ולכוס הקפה של פעילי 'שלום עכשיו', ודווקא שם, מעשה שטן, אנחנו מצליחים לסכל התארגנויות טרור וירי קסאמים עתידי על גוש דן.
אבל בישראל, עסקים כרגיל. השמאל הישראלי, השולט בסדר היום הציבורי, מעלה את סוגיית המאחזים על ראש שמחתנו. אלה נתפסים בעגה התקשורתית כהתארגנויות אנרכיסטיות מסוכנות, אולם למעשה, חלק ניכר ממה שנקרא 'מאחזים' הוא בסך-הכל הרחבה טבעית של יישובים קיימים וחוקיים. מה לעשות שביישובים אלה יש כבר דור שני ושלישי, ותושבים חדשים מבקשים להיקלט בהם. אך טבעי שכל יישוב יבקש להתרחב בגבולות המוניציפליים שנקבעו לו מראש.
ככלל, מגוש קטיף ראינו שניתן לפרק התנחלויות לדעת. גם למדנו שכל מפונֶה ייהפך בעל-כורחו לפליט במדינתו ללא סיוע ממשי לשיקום חורבן חייו. עוד למדנו שמפעל ההתישבות מסייע ממש בהגנה על תושבי גוש דן, אחרי ככלות הקסאמים אינם מבקרים בתל אביב לא בשל טוב לבם של שכנינו שוחרי השלום. אז מה הסיפור עם המאחזים? כיצד עניין קקיוני וזניח של הרחבה מוניציפאלית מעסיק מדינה שלמה?
האירוניה היא שאנשים כמו דרור אטקס, "מרַכֵּז צוות מעקב ההתנחלויות" ב'שלום עכשיו', מזוהים - כמה אירוני - עם מפעל המאחזים לא פחות מאלה שמתגוררים שם בפועל. לכאורה ניתן היה לחשוב שטובת הפלשתינים או השאיפה לשלום מונחת ביסוד האובססיה הפתולוגית למעקב היומיומי אחר תנועת כל לבנה או דלי חצץ במאחזים, אולם מבט נוסף על המערכת הכללית עשוי להצביע על מוטיבציה אחרת למאבקו של השמאל במפעל המאחזים ובאמצעותו במפעל ההתנחלות כולו.
מזה שנות דור שהמערכת הציבורית אינה מכוונת אך ורק על-ידי השלטון הנבחר. כלומר, אזרחי ישראל משתתפים בבחירות אחת לכמה שנים, אולם בפועל דרכה של המדינה נקבעת הרבה יותר במקומות אחרים: בתקשורת המשודרת והכתובה; באקדמיה על מחקריה השונים; במערכת המשפטית - בפרקליטות, במשטרה ובבתי המשפט (בעיקר העליון); במוסדות התרבות השונים (ספרות, תיאטרון, קולנוע ועוד). כל אלה מייצרים את המסגרת המכוונת את השיח הפוליטי והציבורי בישראל. זאת הסיבה העמוקה שאמתות מדיניות ופוליטיות פשוטות, הידועות לכל אדם חושב, ושהוכחו כנכונות בדם ואש, אינן נקלטות בשיח הציבורי, מכיוון שמי שאחראי על מרכזי הייצור המתווכים בין הציבור למציאות, מוסיף להיאחז בקרנות המזבח העבשות של מנטרות שלום חלולות שכולם יודעים שבסופן ממתין רעול פנים עם רקטת קסאם. זו לא הפחדה; זו הבנה מפוכחת.
אמנם לפוליטיקאים שמורה לכאורה המילה האחרונה, אבל בפועל מצטמצם מרחב התמרון שלהם בעיקר לתגובות על הנושאים המקודמים במערכות שמניתי ומעט מאוד ליוזמות עצמאיות מצד המערכת הפוליטית.
המפה הזאת כמעט שאינה מאותגרת על-ידי הציבור הניאו-שמרני על שלוחותיו המגוונות (שם כולל לימין חילוני, דתיים, חרדים, מאוכזבי שמאל ועוד) שכמעט שאינו שותף לחגיגה הזאת. סיבות שונות לכך, חלקן היסטוריות, חלקן קשורות בהדרה שלו ממוקדי הכוח השונים וחלקן (הגדול) - אימפוטנציה תרבותית ופוליטית גרידא. מעט המרץ שעוד נמצא בציבור הזה מבוזבז על מאבקים קטנים, חסרי ערך מבחינת התמונה החברתית והמדינית הכוללת.
זאת הסיבה העמוקה להימצאותן על סדר היום הציבורי של חלק ניכר מהסוגיות הפוליטיות ה'חוצות' את החברה הישראלית. השמאל רוצה לפרק את המאחזים, אבל למעשה מעוניין שהימין ימשיך להתעסק בזה. מבחינתו כל זמן שהוא מתיש את כוחו של הימין לשמר את מאחזיו, הרי מאחזיו של השמאל עצמו במקומות היותר חשובים - תקשורת ותרבות, אקדמיה, פרקליטות, בתי המשפט - נותרים ללא איום ממשי על ההגמוניה שלהם.
הימין, מבחינתו, חושב שבהקמת מאחזים ופינויים חדשות לבקרים הוא מצליח להסיט את האש אל עבר מאחזי הדמה למיניהם ובכך לשמור על היישובים הקיימים, אבל בפועל הוא עוזר לשמר את נחיתותו החברתית, התרבותית והפוליטית בשרשרת המזון הציבורית. בטווח הנראה לעין, גם אם המערכת הפוליטית תשתנה והליכוד יעלה, אין סיכוי לשינוי במוקדי הכוח האחרים הקובעים לא פחות, ואולי יותר, את התנהלותנו כאן על האדמה הזאת.
