עקיבא אלדר, מבכירי העיתונאים בעיתון הארץ, דוחק בראש הממשלה, אהוד אולמרט, לשחרר טרוריסטים פלשתינים, כולל אלה עם "דם על הידיים" כדי לאפשר, כדבריו, את הפיוס ההיסטורי עם הפלשתינים. לטיעוניו של אלדר השלכות מרחיקות לכת וחלקם מבוסס על הנחות בלתי מדויקות, כפי שיוצג להלן.
במאמרו בהארץ (28.12.07) שואל אלדר ומקשה: "מה המשמעות של "תחילת פיוס היסטורי", אם לא חנינה אמיצה של מי שביצעו פשעים, חמורים ככל שהיו, במאבק לשחרור בני עמם משלטון זר?". משתמע מדבריו, שישראל היא זו שמונעת את תהליך הפיוס ההיסטורי בגלל עקשנותה שלא לשחרר אסירים פלשתינים.
לכל "פיוס היסטורי" צריכים שני צדדים. אלדר מטיל את כל האחריות לפיוס ההיסטורי על ישראל ונמנע מלהגדיר מהם הצעדים שהפלשתינים צריכים לעשות כדי לקדם אותו.
בנאומו בוועידת אנאפוליס הכיר אולמרט בסבל הפלשתיני כתוצאה מהכיבוש. ואולם דבריו לא זכו למחווה מקבילה פלשתינית מפיו של אבו מאזן על הכרה בסבל הישראלי מהטרור הפלשתיני. יתר על כן, אין בדברי ההנהגה הפלשתינית כל אמירה ממנה משתמע נכונות לסגירת שערי הסכסוך ללא מימוש "זכות" מיליוני הפליטים הפלשתינים לשוב לבתיהם ולאדמותיהם.
ה"פיוס היסטורי" עליו מדברת ישראל (המבוסס על פשרה וחלוקת הארץ) שונה לחלוטין מ"הפיוס ההיסטורי" הפלשתיני (המדבר על זכות השיבה וחורבנה של ישראל כמדינה יהודית). בנוסף לכך, אם סבור אלדר ששחרור הטרוריסטים הפלשתינים מקדם את הפיוס, מדוע אין הוא קורא במקביל לרשות הפלשתינית להביע למצער חרטה על הפשעים שביצעו בשמה הטרוריסטים ועל הטרור חסר האבחנה נגד אזרחים ישראלים?
הסיסמה "שחרור אסירים" הפכה לשחוקה בשיח הציבורי וכך גם במאמרו של אלדר. ראוי להזכיר, כי מדובר כאמור בטרוריסטים ובהם: מחבלים מתאבדים (נתפסו מבעוד מועד או בגלל כשל טכני בחגורת הנפץ), משלחי מחבלים מתאבדים, רוצחים סדרתיים, רוצחים ברובה, במטען חבלה ובסכין, פעילי ארגוני טרור איסלאמיים שאינם מקבלים את "הפיוס ההיסטורי" ונשבעו לג'יהאד ובכללם פעילי אל-קאעידה. האם אתה, עקיבא אלדר, באמת מאמין, כי שחרורם ללא תנאי של פעילי החמאס, הג'יהאד האיסלאמי ואל-קאעידה, יקדם את "הפיוס ההיסטורי"? היהפוך מחבל מתאבד עורו ומשלחו חברבורתיו? על-סמך-מה מתבסס אלדר בהנחתו לפיה דווקא שחרור מסיבי של טרוריסטים פעילי ארגונים היריבים לאבו מאזן והחותרים להפילו יוכל לחזק את אבו מאזן ואת תהליך השלום?
ועוד אקשה. ומה דינם של טרוריסטים חדשים? האם ישראל צריכה לעצור את רוצחי שני החיילים באזור חברון ב-28 בדצמבר 2007? האם הם צריכים להיכלל עוד טרם מעצרם ברשימת המשוחררים בשם "הפיוס ההיסטורי"? מעצר הטרוריסטים נועד להעניש ולהרתיע. ניסיון העבר, ממנו מתעלם אלדר, מלמד כאלף עדים על מגמה של חזרת הטרוריסטים המשוחררים לדרך הטרור. הצעתו של אלדר שומטת את הקרקע מתחת ליסודותיו של מערך הסיכול הביטחוני, אם ממילא מובטח שחרורם של הטרוריסטים ללא מיצוי דינם ומבלי שנדרש מהם להביע חרטה פומבית על פשעיהם.
הגם שלא הזכירם, ניתן להסיק על דרך הגזירה השווה, כי עבור הפיוס ההיסטורי, תומך אלדר גם בשחרור טרוריסטים יהודים שרצחו ערבים. וגם בעניין זה ראוי להבהיר שאין מחילה לרוצחים, ובוודאי לא מחילה קבוצתית. רצח הוא רצח הוא רצח. בענישה קיים גם מסר חינוכי באשר לערכיה המוסריים של המדינה. זילות במעשי הרצח ההמוניים, כפי שעולה מדבריו של אלדר, תעביר מסר של "אין דין ואין דיין".
ועוד כותב אלדר: "איזו מהומה היתה קמה אצלנו, אילו היתה הממשלה פותחת במשא-ומתן עם הפלשתינים בשעה שמנהיג ולוחם ישראלי אהוד, בן דמותו של מרוואן ברגותי, נמצא בכלא?".
מדבריו של אלדר משתמע שישראלי שהיה מבצע מעשים דומים לאלה של ברגותי היה יכול לזכות בתהילה של "לוחם אהוד". האומנם? האם סבור אלדר שחייל ישראלי ייחשב "לוחם אהוד" אם היה כמרוואן ברגותי מעורב ישירות בהנחיה ישירה לרוצחים לרצוח חמישה תושבים פלשתינים תמימים והיה אחראי למתן ההנחיות למפקדי אזורים (דוגמת נאסר עוויס בשכם, ראיד כרמי בטולכרם ועוד רבים אחרים) לשלוח מחבלים מתאבדים לפיגועים בהם היו נרצחים עשרות רבות של פלשתינים באוטובוסים, במסעדות ובשווקים? אדם כזה הינו גם על-פי הגדרות "בצלם" ו"אמנסטי" פושע מלחמה וכך עליו להיחשב בן אם הוא ישראלי או פלשתיני.
אלדר מלמד סנגוריה על "האסירים הפלשתינים". הוא מציין בעניין זה, כי "במאי 2006 היו אלה אסירי פתח בראשות ברגותי שגיבשו את ההסכם הראשון בין המחנות הפלשתינים ("מסמך ההשלמה הלאומית"), שקיבל את פתרון שתי המדינות והפסקת הטרור בגבולות הקו הירוק". האומנם כך הם פני הדברים?
בנוסח מסמך ההסכמה הלאומית מ-14 במאי 2006 אין ולו מילה אחת המדברת על "פתרון של שתי מדינות". המילה ישראל מופיעה רק בהקשר שלילי. ישראל מוזכרת כ"פושעת" או בהקשר של הצורך להיאבק בה ובתוכניותיה. אין גם כל אזכור ל"פיוס" או להשלמה עם קיומה של מדינת ישראל, לא כמדינה יהודית ולא כלל כמדינה. נהפוך הוא, הארגונים הפלשתינים הסכימו על העיקרון הבלתי מתפשר של שיבת הפליטים, שם קוד לחיסולה של מדינת ישראל.
גם טענתו של אלדר, לפיה הסכימו ארגוני הטרור הפלשתינים בהסכם זה על "הפסקת הטרור בגבולות הקו הירוק", אינו מדויק בלשון המעטה. להלן תרגום הסעיפים הרלוונטיים בעניין זה (ההערות בסוגריים של המחבר):
- סעיף 3 - "לעם הפלשתיני זכות להתנגדות [בטרמינולוגיה הפלשתינית משמעות ההתנגדות מאבק מזוין ובכללו פיגועי התאבדות] ולדבוק בדרך ההתנגדות בכל האמצעים והתמקדות [לא בהכרח באופן בלעדי] באדמות הכבושות מ-67' [קרי - גם בשכונות היהודיות בירושלים הכבושה], לצד הפעילות המדינית והדיפלומטית וניהול המו"מ...".
- סעיף 10 - "יש לפעול להקים חזית התנגדות מאוחדת בשם 'חזית ההתנגדות הפלשתינית' כדי להנהיג ולפעיל את ההתנגדות נגד הכיבוש ולאחד ולתאם את פעילות ההתנגדות וכן להקים מקור סמכות מאוחד להתנגדות".
אין כל התייחסות מפורשת במסמך ההסכמה הלאומית, המדבר על הפסקת הטרור בשטח מדינת ישראל הריבונית, כפי שטען אלדר. גם דברי הפרשנות בעל-פה של בכירי ארגוני הטרור לאחר פרסום נוסח ההסכם הבהירו היטב עניין זה.
בסיכומו של דבר, "פיוס היסטורי" לו מייחל עקיבא אלדר לא יבוא בצעד חד-צדדי של שחרור רוצחים. הוא יתאפשר אך ורק אם הצד התוקפן שפתח באינתיפאדת אל-אקצה יכה על חטא, יביע חרטה על רצח אזרחים ישראלים חפים מפשע ויכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל.
