מי שיש לו שריטה במוח, כמוני למשל, ובכוונתו לצפות בשידור חי במלאכת החקיקה של נבחרנו, לא יכול היה לבחור מועד טוב יותר מאשר ההצבעות על תקציב המדינה. אתה בוהה אל תוך המרקע, עיניך רואות, אך שום דבר לא ברור.
יו"ר ראש הכנסת, גב' דליה איציק, במיומנות שאין למעלה ממנה, נהלה את הישיבה ביעילות וחריצות שאין כדוגמתן. כל סעיף, כל הסתייגות, כל הסתייגות להסתייגות, זכו להקראה ברורה ומהירה, ומייד, ההצבעה. מי שצפה, ראה חבורה של אנשים שאין להם מושג על מה הם מצביעים. שרי הממשלה, בין פיהוק לשיחת חולין עם החבר שליד, בין עצימת עין לכמה רגעים, הצביעו הנבחרים על התקציב. הבעות פניהם אמרו הכל. היד הלוחצת על הכפתור, או הרמת יד כשהלוח האלקטרוני לא פועל, הכל כמו רובוטים שהסוללות שלהם עומדות להיגמר. על זאת אנו אומרים: הידד לדמוקרטיה הישראלית!!!
סדרני המליאה עייפו מלרוץ ולחלק דפים אין - ספור לנבחרי הציבור הנאמנים והחרוצים. מי בכלל העיף אפילו מבט עליהם? כדי לייעל את העבודה, יש לחשנים, בעצם צעקנים, שאחראים להנחות את הח"כים והשרים איך להצביע. על-פיהם יישק דבר והרובוטים מצביעים. בשעות המאוחרות של הלילה, הח"כים העייפים לא שמעו היטב את ההוראות של הלחשנים. אין בעיה: מגייסים עוד כמה, וכל אחד צועק בתורו, בסגנונו. בשוק כל אחד רוצה למכור את מרכולתו, לכן גם מותר לו לחבר חמשירים שידקלם אותם בקול רם. כך גם הלחשנים בכנסת. ואז, ללא שום הזהרה מוקדמת, הסתערה עליהם יו"ר הכנסת, בעלת ניסיון של מורה, וצעקה: "כך אי-אפשר. רק אחד מכל צד יצעק על מה צריכים להצביע". אוי המורה איציק, כמה קשה לחנך!!! הח"כים המשיכו בשלהם, והיו"ר המשיכה בהצבעות. מהומת אלוהים במליאה. ומצביעים ומצביעים. על מה? מה זה חשוב. הקואליציה קיבלה את ליטרת הבשר שלה, אפשר לבוא לציבור ולומר לו, הנה השגנו המון דברים לבוחרינו, וכך מלאנו את חובתנו.
שאלות רבות עולות מתוך התמונה הלא מחמיאה, בלשון המעטה, של כנסת ישראל. ראשית, וראש לכל, היא השאלה האם חברי הכנסת קראו את ספר התקציב כולו? מי שיכול להסתכן בתשובה חיובית לשאלה זו, שירים את ידו. השאלה השנייה היא, האם בכלל ניתן לקרוא את ספר התקציב בפרק זמן כה קצר, מאז הגשתו ועד להצבעות? ספק רב מאוד. ספר התקציב נראה כמו האנציקלופדיה העברית במלואה, על כל כרכיה וכל נספחיה. מי שמסוגל לקרוא חומר כה רב, ללמוד אותו, להבינו ולהיות מסוגל בפרק זמן כה קצר גם להעיר הערות מלומדות, מגיע לו פרס נובל.
אך, למען האמת זו לא הפעם הראשונה שכך קורה הדבר. זהו ריטואל קבוע, רוטינה של שנים רבות. מי שמנצח על כל הפארסה הזו הנקראת הצבעה על תקציב המדינה זהו האוצר ועוזריו הנאמנים. הם נמצאים בכנסת בעת ההצבעה, פוקחים עין היטב, ולעת הצורך מסמנים לבוס מה לעשות.
וכך, מתעוררים אזרחי ישראל לבוקר חדש, סמוכים ובטוחים שנציגיהם שומרים על הגחלת שלהם, ומגלים את ה"עזים" שהוכנסו בתקציב: קיצוץ קצבה כאן, אי-עידכון משכורת שם, פגיעה בהשכלה, וכד'. ממש עזים קטנות.
אין ספק שזו חגיגה דמוקרטית, אך עבור כל אלה שנפגעים מן התקציב, אין זו עז אלא החיים עצמם. נכון שיש חשיבות לשמור על מסגרת התקציב, אך לא פחות חשוב, בעצם מי יודע, על חיי האזרחים ורווחתם. למקרא שורה זו, ודאי שיהיו כאלה שינסו להסביר לנו שתקציב מאוזן עוזר לכולם, מניע את הכלכלה, גורם לפריחה בעסקים ובבורסה. יתכן והכל נכון, אך מה קורה עם הקשישים, עם הגמלאים, עם אלה שמרוויחים משכורות מינימום ובקושי מסיימים את החודש ונאנקים תחת החובות הבלתי נסבלים?
האמת שאין צורך בתשובה כי השאלה היתה לחלוטין רטורית. חודשיים של שביתת המורים וכמעט חודשיים לשביתת המרצים מוכיחים שלנבחרים שלנו יש זמן. גם התקציב הזה לא יביא בשורה לשכבות החלשות ולשכבת הביניים. הדרוויניזם הכלכלי חברתי הפך להיות חלק מן המציאות הישראלית ונבחרנו, מי יותר ומי פחות, שותפים נאמנים לגישה זו.