שמות, פרק א', ט"ו-כ"א, סיפור המיילדות העבריות:
הסיפור שלא קרה: שפרה: מה נעשה עם הציווי הזה של המלך?
פועה: מה זאת אומרת? זה החוק!
שפרה: כן, אבל את יודעת, זה לא מוסרי.
פועה: מה זאת אומרת לא מוסרי? המלך נתן הוראה. זה לא מוסרי להפר אותה.
שפרה: כן, אבל להרוג את הילדים? איך אפשר?
פועה: אל תדאגי. יעבירו אותנו סדנאות. אנחנו נעשה את זה ברגישות הראויה, ויחד עם זאת בנחישות.
שפרה: אינני מסוגלת.
פועה: אל תשכחי ששנים המצרים מילאו את הוראות המלך, והגנו עלינו, למרות שהם לא הסכימו להן. הם לא סרבו למלך.
שפרה: כן, אבל שמעתי שזה גם נאסר בהלכה שלנו.
פועה: יש גם מי שמתיר. שמעתי שיש רב שאמר שאין זו מצווה פרטית, ולכן אין לנו ברירה, נעשה ונבכה.
שפרה: ועדיין אינני מסוגלת.
פועה: אל תשכחי את העמדה הבכירה שלנו. אם נסרב, יפטרו אותנו, ואולי אף יכלאו אותנו.
שפרה: אבל לא באנו לכאן בגלל התפקיד; באנו כדי להיות במערכת ולהשפיע מבפנים.
פועה: ואיך נצליח להשפיע מבפנים אם נסרב, ונשב בכלא?
שפרה: טוב. נראה לי ששכנעת אותי. אבל אני לפחות אקרע קריעה לפני הביצוע.
פועה: כן, נראה לי שאם נקרע קריעה, אז זה יהיה בסדר ...
הסיפור שכן קרה: עד כאן הסיפור שלא קרה. למזלנו המיילדות לא היו "ממלכתיות", שאם לא כן, לא היינו כאן. הן אפילו לא הרגישו חובה לשאול בעצת הרבנים. יש דברים שמבחינה מוסרית הם כל כך פשוטים וברורים, עד שכל אדם מבין שאסור לעשותם. לא בגלל ממלכתיות, לא בגלל תפקיד רם, ואף לא בגלל שאיימו עליך בפיטורין, או בישיבה בכלא. "ותראינה המיילדות את האלוהים" נאמר על המיילדות. לפעמים, פשוט צריך שיהיה לך שכל ישר.
