על חינוך וביטחון

במשך חודשיים עסקה הציבוריות הישראלית במשבר במערכת החינוך. שיאה של המעורבות הציבורית היתה השתתפות ההמונים בעצרת ההזדהות עם מאבק המורים. מאבק זה חידד את גבולות ההסכמה באשר לחשיבותו של החינוך מחד, ומאידך הסכמה כי תחום זה נמצא במשבר לאומי מתמשך. מול הקול הציבורי הזה נשמעה שתיקה רועמת של נציגי הציבור הציוני דתי. המנהיגות הפוליטית במפד"ל המוכרת כבעלת אוריינטציה מסורתית לחינוך, שתקה. לא אמירה מפורשת, לא התגייסות למאבק, לא תרומה לשיח הציבורי ולא חשבון נפש חינוכי וחברתי. השתיקה אפיינה גם רבים מהמנהיגות המקצועית, מועצת החמ"ד, ראשי החינוך הדתי לדורותיהם וראשי המכללות למורים. בזירת ההתרחשות במאבק בין שרי הממשלה, שרת החינוך, שר האוצר ומולם ארגון המורים נמצאו מתנדבים שונים לגשר, ביניהם עדי אלדר ועופר עיני, אולם המנהיגות הדתית,הפוליטית, הרבנית, החברתית, לא ניסתה לגשר, לא התערבה במשבר, לא גילתה אחריות ציבורית. השתיקה הזו יוצרת את התחושה "שזה לא שלנו". היא יוצרת תחושה שהמנהיגות הדתית מתייחסת לחינוך כמו לביטחון. החינוך הוא כמו סוגיית הסכסוך הישראלי פלשתיני וההתיישבות ביש"ע. בכל אלה אנחנו מוצאים את עצמנו מול החברה הישראלית ורבים מאיתנו מתייחסים לחברה הישראלית בהגדרה: "אנחנו והם". אמנם ידוע הדבר כי החינוך הוא לב לבה של הציבוריות הציונית דתית אולם דווקא בשל כך אנחנו רואים את עצמנו שונים מהחברה הישראלית. בניגוד "להם" הרי החברה שלנו לא סובלת מהרדידות הישראלית הממוצעת. הילדים שלנו ומוסדות החינוך שלנו לא במשבר. אצלנו הרי אין כאלה בעיות של חינוך זול. המשבר בחינוך הוא "שלהם". בימים שאחרי ההינתקות עלו קולות של חשבון נפש ציבורי בציונות הדתית. היו שאמרו כי "התנחלנו בהר" אבל לא התנחלנו בלבבות. במשך שנים התנתקנו מהחברה הישראלית, המשבר החינוכי הנוכחי יצר הזדמנות לחבור לחברה הישראלית. לא להסתכל מנגד אלא לבטא שותפות ההדדית. לחזק את החיבור הציבורי בין "אנחנו והם". היתה כאן הזדמנות למנהיגים להשמיע קול חדש, קול של שותפות עם החברה הישראלית. יותר משהשתיקה היתה החמצת הזדמנות לשותפות, הרי היא מלמדת על חוסר החיבור של המנהיגות הפוליטית והדתית עם החברה הישראלית. מגמת הניתוק אינה מצטמצמת רק לסוגיית ההתיישבות והמאבק על ארץ ישראל, הניתוק הוא תפישת עולם חברתית. הניתוק המנהיגותי והציבורי הוא הקרקע להתפתחות תופעות חריגות של התנשאות, גזענות והפליה. הניתוק החברתי המלאכותי, ההתבדלות הרעיונית והערכית וחיזוק הגבולות בין "אנחנו והם" הם השבר המנהיגותי והחינוכי שלנו. הגיע הזמן שתקום כאן מנהיגות דתית עם אמירה חברתית, מזדהה ונאבקת עבור סוגיות חברתיות, עבור החברה הישראלית בכללותה וכן גם עבור הציבור הציוני דתי. מנהיגות חדשה שרגישה לילדי החינוך הדתי, אבל רגישה גם לתלמיד המסורתי והעולה ולתלמיד בשכונות ובפריפריה. מנהיגות שמובילה את החיבור בין הציבור הציוני דתי והחברה הישראלית ולא את ההינתקות ממנה. מנהיגות שמובילה דיון מחודש על ערכי חיינו בין בדלנות ומצויינות לגזענות או עליונות מתנשאת. מנהיגות שתבחן את ערכי החינוך שלנו בעין ביקורתית ותציב סדר יום חדש בו יושם דגש על שותפות בין הציבור הציוני דתי והחברה הישראלית.