שני אירועים מרכזיים ליוו השבוע את חברי הכנסת: דוח הפקת לקחי מלחמת לבנון השנייה והמאבק המתמשך בין יושב-ראש הכנסת, ח"כ דליה איציק ובין חברת הכנסת שלי יחימוביץ', והפעם: על אירוח היום הראשון של כינוס הרצליה בכנסת. אין דמיון בין שני המקרים. האחד - ביטחוני מדיני וכואב. והשני - סוגייה חברתית המעידה על טשטוש הגבולות בין בעלי הממון לקובעי המדיניות. בשני המקרים נשמעו חברי כנסת צועקים חמס ובשני המקרים, ככל הנראה, השינוי להם כמה הם מצפים, לא יתרחש.
שלושה חברי כנסת לפחות לא שבעו נחת מהדוח שהציגה ועדת חוץ וביטחון. הביקורת נסובה על העובדה שהדוח כמעט שלא נגע בהתנהלותה של ממשלת ישראל לאירועים והתמקד בעיקר באחריות צה"ל, לאורך השנים, למחדל שהגיע לרמות גבוהות ומסוכנות ביולי אשתקד. אמנם, קבע יו"ר הוועדה, ח"כ צחי הנגבי (קדימה) כי בדוח ביקורת קשה מאוד על הדרג המדיני לאורך השנים, למעשה מהזמן בו צה"ל יצא מלבנון בשנת 2000 משום שהיא זו אשר מפקדת על הצבא. אולם שלושת חברי הכנסת, יובל שטייניץ וסילבן שלום מסיעת הליכוד ודני יתום מסיעת העבודה אינם מסכימים עם הניתוח של הנגבי.
אבל גם להם אסור להוציא עצמם מתחום האשמה. סילבן שלום היה שר בממשלת שרון שהתעלמה מהתחזקותו של החיזבאללה והגעתו עד הגדר. ח"כ שטייניץ היה בקדנציה הקודמת יו"ר ועדת חוץ וביטחון שלא עשתה מספיק על-מנת להתריע על מצבו המתדרדר של הצבא וח"כ יתום כחבר בכנסת ה-16 בוועדת חוץ וביטחון שכאמור, לא התריעה בפני הכנסת על המצב הביטחוני המסוכן.
אולי זו הסיבה שח"כ הנגבי מרגיש כי נעשה לו עוול ב"עליהום" של האופוזיציה וחלק מאנשי התקשורת על כך שהדוח שהציג בוועדה שהוא עומד בראשה אינו התייחס ישירות לדרג המדיני. הוא גם לא אהב, בלשון ההמעטה, את ההתפרצות של אנשי המילואים במסיבת העיתונאים המיוחדת שכינס השבוע על-מנת להציג את הדוח לציבור. הם מצידם, לא התרגשו וטענו בצעקות שהדוח מפקיר את לוחמי צה"ל ומסתיר את האמת כאשר אינו מתייחס כלל לאשמים העיקרים. כאשר אחד מחברי הכנסת טען כי הוא בהחלט מבין שלפוליטיקאים יהיה קשה יותר לבקר פוליטיקאים אחרים, אמר לי אחד המילואימניקים כי מדובר בשטויות, הרי תפקידה של הכנסת הוא לבקר את פעילותה של הממשלה.
אך תפקידה של הכנסת אינו רק לבקר את פעילותה של הממשלה אלא כנראה גם את תפקודה של יושב-ראש הכנסת, כפי שהראתה השבוע ח"כ יחימוביץ'. במכתב חריף ששלחה לאיציק, התריעה בפני זילות הכנסת אם תאפשר לבסוף את קיומו של כינוס הרצליה במשכן. טיעונים בעד ונגד נזרקו השבוע מעל גלי האתר והשמצות הדדיות מילאו את זמני שידור תוכניות האקטואליה, אך לא נשמע קולה של דליה איציק בנושא. נשמעו תגובות כתובות ולקוניות, ומזכיר הכנסת, אייל ינון, נשלח להסביר את מעשיה של הבוס שלו. אולם, הציבור לא שמע הסבר מניח את הדעת מפי יושב-הראש.
ואולי כאן טמון הדמיון בין שני האירועים. השבוע, דקות אחדות לאחר פרסום דוח הביקורת של ועדת חוץ וביטחון, נתקלתי בשר הביטחון לשעבר, עמיר פרץ, באחד ממסדרונות הכנסת. כששאלתי אותו לגבי תגובה על מסקנות הוועדה, התפרץ עלי שר הביטחון לשעבר ואמר שאני מוזמן לקבוע פגישה והוא לא מוכן לקבל שאלות כאשר פוגשים אותו באקראי. ראוי לציין כי עיתונאים נתקלים פעמים רבות בחברי כנסת ושרים במסדרונות הכנסת ולא פעם שואלים אותם שואלות כך שמצב מעין זה מוכר וידוע לח"כ פרץ. דקות מספר לאחר מכן, ביקשתי מהדוברת שלו לקבוע פגישה אך נדחיתי בעדינות.
ראוי שמנהיגי המדינה יסבירו את מעשיהם בפירוט רב ככל שניתן לאזרחים הסומכים ידם עליהם. עמיר פרץ, דליה איציק, דן חלוץ ושאר קובעי המדיניות חייבים להשמיע קולם בעניינים העומדים על סדר היום ולא לשלוח עובדי ציבור מחד או לחכות מספר ימים כדי לקיים ריאיון ידידותי ונינוח.
