מי אינו מכיר את הביטוי "יציאת מצרים". הוא מופיע בתפילה ובקידוש, נלמד בגני הילדים ומשמש נושא למחקרים מדעיים. אך בכלל לא בטוח שזהו השם המדויק למה שהתרחש אז, לפני אלפי שנים, ומתואר בפרשת השבוע.
פסוק המפתח בהבנת האירועים הוא זה המתאר כיצד נוצרו המצות: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם".
הבה ונבחן את הפסוק למרכיביו. בני ישראל נטלו עימם בצק שטרם נאפה, ובשל החיפזון - יכלו רק לעשות ממנו מצות. אפיית מצה נמשכת לכל היותר 18 דקות, בעוד שאפיית לחם דורשת זמן רב יותר. זה אירע משום שהם גורשו ממצרים, השלטונות דחקו בהם לעזוב והם לא הכינו לעצמם צידה.
כאן אנו עומדים תמהים: הלא כבר בראש חודש ניסן, שבועיים קודם לכן, הודיע משה לבני ישראל על תאריך היציאה המתוכנן. הם הצטוו להכין כבש לקורבן הפסח, נאמר להם מראש שכל בכורות מצרים יומתו בידי אלוקים, ושלאחר מכן ייצאו לחופשי. הכיצד זה שלא עשו צידה?
התשובה נמצאת, בבהירות מצמררת, בדבריו של הנביא יחזקאל (פרק כ'). וכך הוא מתאר: "ביום בָּחֳרי בישראל ואשא ידי לזרע יעקב ואיוודע להם בארץ מצרים, ואשא ידי להם לאמר: אני ה' אלקיכם. ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים, [ולהביאם] אל ארץ אשר תרתי להם, ארץ זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות. ואומר אליהם: איש שיקוצי עיניו הַשליכו ובגילולי [=אלילי] מצרים אל תיטַמאו, אני ה' אלקיכם. וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו ואת גילולי מצרים לא עזָבו, ואומַר לשפוך חמתי עליהם, לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים. ואעש למען שמי, לבלתי הֵחֵל [=שלא יתחלל] לעיני הגויים אשר המה בתוכם, אשר הודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים. ואוציאם מארץ מצרים ואביאם אל המדבר".
לפי דברי יחזקאל, בני ישראל לא הסכימו להפסיק לעבוד את אלילי מצרים - תנאי הכרחי לגאולה מן השעבוד. רק העובדה שהקדוש ברוך הוא לא רצה ששמו יתחלל לעיני המצרים, היא שמנעה את השמדת בני ישראל והביאה לכך שיצאו ממצרים, למעשה בעל כורחם.
הדברים מתיישבים היטב עם הפסוק אותו ציטטנו. כבר משה רבינו מספר בתורה, כי בני ישראל גורשו ממצרים - והרי גירוש הוא תמיד בכפייה. זה גם מסביר מדוע לא הכינו צידה: משום שבמקרה הטוב לא האמינו שהם עומדים להיגאל, ובמקרה הגרוע - משום שלא רצו להיגאל.
כאן כמובן עלינו לשאול: הכיצד? עם שלם מעדיף להישאר בשעבוד? עם שלם מוכן לחיות במדינה שביקשה להשמידו, שרצחה את תינוקותיו?
את התשובה נוכל למצוא בעובדה תמוהה-לכאורה אחרת. שוב ושוב במהלך הנדודים במדבר, אומרים בני ישראל שברצונם לשוב למצרים. לתפישתם, לאחר שהמצרים ספגו את עשר המכות ואת אובדן צבאם בים סוף, הם לא יעזו לשוב ולשעבד את היהודים. ואם כך - הרי מצרים, אמריקה של אותם הימים, היא מקום עדיף על ארץ לא נודעת, ובוודאי שהיא טובה יותר מהמדבר.
זהו גם ההסבר לשאלת התנהגותם בעת היציאה עצמה. אם המצרים כבר מוכנים לוותר לגמרי על נוכחותם וכוח עבודתם של היהודים, אך הגיוני הוא להניח שאם היהודים יסכימו להישאר - ניתן יהיה להגיע לדו-קיום בשלום. ובכלל, הטבע האנושי מתנגד לשינויים, ודאי למהפכות עצומות כמו עקירה ממקום מגורים של למעלה מ-200 שנה.
אך זה אינו הכל. עיון בדבריו של יחזקאל מעלה, שהיה גם רקע תיאולוגי להסתייגות של בני ישראל מן הגאולה. יציאת מצרים נועדה להפוך את היהודים מעבדי פרעה לעבדי ה'. כל תכליתה היתה לקבל את התורה. מתברר, שרבים מאותם יהודים אמרו: מוטב השעבוד במצרים והעבודה לאליליה, מאשר קבלת עול מלכות שמים של אלקים יחיד ובלתי נראה.
כך החל עם ישראל את דרכו - בהססנות ואפילו במרדנות. היה צורך לכפות עליו את החירות, את ההכרה הלאומית ואת התפישה הדתית. אין פלא, איפוא, שהדור הזה לא היה ראוי ומסוגל לכבוש את ארץ ישראל - דור של מי שהשתחררו בגופם אך נותרו עבדים בנפשם. וכל אחד יסיק לעצמו את המסקנות לגבי דורנו שלנו.
