"צדקה תציל ממוות".אימתי? בעת שהיא כהלכתה. למי? למי שהוא זקוק לה, וכל שכן בסתר".
במשך שבע השנים האחרונות, הורגלו עיניהם של רבים מתושבי ירושלים להבחין בפסוק הזה, הלקוח מן הגמרא, כשהוא חרוט על קופסאות צדקה דמויות מדחן, שהוצמדו לחזיתות בניינים שונים בבירה.
קשה להאמין שהיה מישהו, אשר התייחס ברצינות לקופסאות אלה. כמעט באורח טבעי, הן יצרו רושם כי הצבתן, אינה אלא חוליה נוספת בשרשרת שיטות ההתרמה המרובות, למוסדות צדקה בעיר הקודש.
עד שבימים אלה, נעלמו, לפתע, הקופסאות מן הרחובות. עינינו שהבחינו בכך, ביקשו לתור אחר אותה יד נעלמה, שהציבה אותן ואשר סילקתן מאוחר יותר.
חקירה קצרה שערכנו העלתה, כי היד שהציבה, היא גם היד שסילקה. היתה זו ידו של עמבר, איש זקן, שזקנו עבות ולבן, המתגורר סמוך לכיכר השבת, בשכונת גאולה הירושלמית. כשביקרנו השבוע בדירת הקרקע הרעועה שלו, ברחוב עבודת ישראל, היה זה הוא, בכבודו ובעצמו, שפתח לנו את דלת הבית. כשהבענו בפניו את מבוקשנו, הצטחק לרגע, ובמקום להשיב, שלף מכיסו, בתנועת יד מהירה, פנקס קטן ורשם בו, כשהוא מפנה את הגב אלינו: "יסולח לי. אני תפוס עכשיו בתוך כוונת התפילה. הואילו להמתין עשר דקות".
המתנו. ראינוהו פורש לחדר הסמוך, כשהוא מתפלל בדבקות ומלווה את תפילתו בתנועות ידיים וגוף. כשסיים, נטל את ידיו והעמיד עצמו לרשותנו. ביקשנוהו לספר לנו על עצמו ועל חייו ולגלות לנו, כמובן, את סיפורן של קופסאות הצדקה. תחילה נרתע הזקן ומאן להשיח את ליבו. הוא רצה לדעת אם לא באנו מהממשלה או מהעיריה, שכן באלה אין לו אמון. כשהרגענו אותו, הוא היה מוכן, סוף סוף, לדבר. בעברית רהוטה, סיפר לנו כי נולד לפני 64שנים בבגדד. בהיותו כבן 30 עלה, בדרך לא דרך, לארץ, עם אשתו וילדיו והשתקע בירושלים, באותו בית שבו הוא דר עתה.
מתן בסתר מאז ישב בעיר הקודש, לא שבע הזקן נחת. הוא חי כעני מרוד, מן היד אל הפה, כשאיש אינו מסייע לו. הוא עצמו אינו מסוגל לעבוד, אפילו עבודה קלה שבקלות, וזאת בשל מחלת העצבים הקשה שתקפה אותו בילדותו, ושמוטטה את בריאות-גופו ונפשו. גם אשתו, הדרה עימו, חולנית היא ואינה משה ממיטתה. אשר לבניו, הללו פרשו מן הבית והקימו משפחות לעצמם, אך גם מצבם דחוק ואין לאל-ידם לסייע לו. עמבר מבין זאת ואינו מבקש מהם דבר.
בשנה הראשונה לבואו ארצה, ביקש לעסוק במלאכה שאינה מאמצת. הוא ניסה כוחו בעבודות-דפוס, סמוך למקום-מגוריו בעיר הקודש. אך גם ארבע שעות-עבודתו במלאכה זו, התישו את כוחותיו. עד מהרה נאלץ, בלית ברירה, למצוא לו עיסוק אחר. "הגעתי למסקנה כי מקומי אינו בחברה, וכי עלי לפרוש ולהתבודד", הוא מתוודה באוזנינו. אולם, הדאגה לבני-ביתו מנעה ממנו לעשות זאת. או אז גמלה בליבו ההחלטה לעסוק בצדקה. אמר ועשה: נטל פיסת-נייר ורשם עליה באותיות זעירות, כי הוא משווע לעזרה. הוא עמד בפינת רחוב והראה את מה שכתב, לכל מי שעבר במקום. "עשיתי זאת במשך שנתיים, כשאני צובר מדי יום שקלים מועטים בלבד", הוא מתוודה באוזנינו.
ברבות הזמן, תקף אותו רגש הבושה. החליט שמוטב כי לא ידעו הבריות מה מצבו, וניסה שיטה אחרת: נטל כסא והציבו סמוך לביתו, כשהוא יושב עליו וקורא פרקי תהלים. לידו הציב כסא נוסף ועליו הניח קופסת-צדקה. כך נהג במשך 20 שנים תמימות, עד שבא "המפנה הגדול". היה זה לפני עשר שנים בדיוק. במוחו גמלה אז ההחלטה, כי הצדקה היא המצווה החשובה שבעולם, אולם לא כל צדקה, אלא זו הנעשית בסתר בלבד.
כיצד עושים זאת כאשר הפרנסה כה דחוקה? בעצת-ידיד, רב מהתנועה החרדית, הזמין עמבר באחד מבתי המלאכה של מאה שערים שלוש קופסאות-צדקה לבנות, דמויות מדחן, ועשויות מנחושת. מדוע לבנות? "כי הצבע הלבן ממתיק את הצרות". כאשר נסתיימה יציקת הקופסאות, הן הוצאו מבית המלאכה, והובאו לסופר סת"ם. הלה חרט עליהן את הפסוק: "צדקה תציל ממוות", ולמען מנוע לזות שפתיים הוסיף: "אימתי? בזמן שהיא כהלכתה. למי? למי שהוא זקוק לה, וכל שכן בסתר".
התראה מהעיריה על הקופסאות הושמו מנעול ובריח. בעזרת ידיד, הציב אותן בשלושה מקומות מרוחקים אחד ממשנהו, ואז היו הבריות משלשלות את מעותיהן לקופסה, מבלי לדעת למי הן מיועדות. לימים נוכח, כי סכום הכסף שמצא בקופסאות, אינו מספיק למחייתו. הוא ציווה, איפוא, לבנות עשר נוספות, וכשהיו בידיו 13 הקופסאות, האמין כי סופו של המזל לבוא, והציב אותן לאורך שכונת מאה שערים.בכל יום חמישי, בשעות הלילה, היה מרוקן את תוכנן. למה בלילה? מחמת עינא בישא. משחלף חודש מיום הצבתן, מצא בהן סכום של כ-5000 שקל. בכסף זה היה לאל-ידו לפרוע את החובות, שהיו כרוכים בהתקנת הקופסאות, כשעוד נותר לו כסף למחייתו.
אולם, הרווחה היחסית, שלה זכה, לא ארכה זמן רב. באחד הימים גילה, לצד המטבעות שבקופסה, גם התראה מן העיריה, התראה בכל קופסה. נאמר בה כי אם לא יעקור אותה בעליה מן הרחוב, יהא עליו לשלם קנס של 5000 שקל, ואף יהא צפוי למשפט. אלא שעמבר אינו נותן אמון במוסדות השלטון למיניהם. הוא אינו נהנה לא מביטוח לאומי ולא מעזרה סוציאלית, הגם שהוא ראוי להם ואלה אף הוצעו לו בשעתו. בימים אלה החליט כי לא מדובשך ולא מעוקצך. "גם לי גם לך לא יהיה", אמר, ועקר בלילה, בחשאי, את 13 הקופסאות ממקומותיהן. לאחר מכן השליכן למחסן שבדירתו, ככלי שאין חפץ בו.
שאלנוהו אם יש בדעתו להציבן שוב ברחוב, עת יעבור זעם. "חס ושלום", הוא מיהר להשיב. אין זו אלא גזירה מן השמיים. נוכחתי שאלוקים אינו רואה בעין יפה את המעשה שעשיתי, מה גם שאשתי וילדי נפגעו מכל העניין. הם התנגדו מלכתחילה להצבת קופסאות הצדקה ברחוב. בינתיים התוודיתי בפני האלוקים על המעשה שעשיתי, ועכשיו אטכס עצה אחרת לפרנסתי. אלוקים לקח ואלוקים יתן".
