סגן שר הביטחון וילנאי, רשאי כמובן, להביע את דעתו בנושא שחרורו של שליט תמורת מחבלים + ברגותי. רב המחבלים ומרצחים לפי החלטת בית המשפט בישראל, אבל הצהרה פומבית מטעמו, מתפרשת כעמדה רשמית של משרד הביטחון והממשלה, כלפי פנים וכלפי חוץ בעולם.
לא פלא אפוא שחאלד משעל - רב מרצחים בזכות עצמו (למרות שאין לו דם ישיר על הידיים, אלא רק בראש) - תומך בהתלהבות בהצעתו של וילנאי ועומד בתוקף שברגותי ישוחרר בעסקת שליט.
מלשכת ראש הממשלה מכחישים ודורשים מהשרים לא לתרום כותרות ולא לדבר על ברגותי. מאידך, טוענים בתקשורת כי עופר דקל, הממונה מטעם הממשלה על שחרור החיילים ושליט ביניהם נפגש מספר פעמים עם ברגותי בנושא. התוצאה - בלבול, מבוכה, הצהרות מנוגדות ומדיניות ממשלה עמומה לא ברורה ולא חד-משמעית.
אם נקבל את העיקרון שברגותי יהיה בראש רשימת המשוחררים בעסקת שליט, אפשר לשחרר חד-צדדית את כל העצורים והאסירים שבידינו ואז כשיחטפו חייל, אזרח - לא תהיה להם מוטיבציה ומניע לבקש שחרור אסירים וכל חטוף ישוחרר כמחווה בלבד.
גם בנושא דירוג מחבלים עם "דם על הידיים" ההצהרות והדיונים שדלפו לתקשורת היו מיותרים, שהרי דווקא אלה, שנותנים את ההוראות, הממנים המשלחים - הם הם, בעלי "דם על הידיים" יותר מאלה המפגעים והמתאבדים. גם מי שמשתתף בפיגוע מבלי לירות, מי שמסיע את המחבל המתאבד, מי שמכין את המטען, משלח אותו, מגייס אותו ומשכנע אותו חלקו שווה כמו המבצע - כך שהחלוקה והדירוג הוא פרוצדורלי ולא מהותי ולא הוגן כלפי הקרבנות והמשפחות השכולות.
לכן אם צריך דירוג יש לעשותו אחרת לפי קריטריונים של מסוכנות בהווה ובעתיד. שחרור מחבלים - צריך להיות לפי הצפי של מסוכנתו אם ישוחרר ולפי עקרון זה צריך לפעול.
שחרור גלעד שליט + החיילים בידי נסראללה הוא מחובתה והתחייבותה של המדינה ואין על כך ויכוח. לכן שחרור 400 או 500 מחבלים, למרות מספרם הגבוה, בהנחה שאין ביניהם מנהיגים נוסח ברגותי - עדיין סביר.
אילו כל אחד מאיתנו - היה בין ההורים של החיילים החטופים - היינו מדברים כמותם, עושים כמותם, ונלחמים כמותם. אבל הממשלה צריכה לחשוב אחרת, בצורה ממלכתית, עם שיקולים ביטחוניים, בינלאומיים ומבט לעתיד והשלכותיו של מהלך מעין זה על הציבור ועל היציבות השלטונית. כניעה לטרור - היא מסוכנת. גמישות - במקרים חריגים לפעמים חיונית.
ברגותי, הוא לא מנהיג טרור קלאסי. אלא מנהיג פוליטי שהחליט להשתמש בטרור להשגת מטרות פוליטיות והוא מסוכן לא פחות. ברגותי נשפט בבית משפט מחוזי בת"א ל-5 מאסרי עולם, על מעלליו הנפשעים, שעשה נגד מדינת ישראל עד שנעצר ע"י כוחות צה"ל.
ברגותי - החל את דרכו כמנהיג פוליטי ועלה לכותרות כראש התנזים ברמאללה וביש"ע, תוך הנהגת הפגנות ואסיפות עם נגד הכיבוש ונגד צה"ל. במהלך הימים, הפך גם למנהיג צבאי וכאשר התנזים החליט להתחמש ולהשתתף בפעילות עוינת וחבלנית נגד ישראל וישראלים ביש"ע ובישראל - במיוחד בתקופת האינתיפאדה.
במהלך המשפט - הוכח ללא ספק שברגותי נתן הוראות לפיגועים, וגם מימן אותם, וזאת על-פי מסמכים, האזנות וצ'קים ופקודות בכתב, שנתפסו ע"י כוחות הביטחון. יתירה מזאת, היה מספיק כדי להרשיעו, ע"י אוסף כתבות טלוויזיוניות שפורסמו בכלי התקשורת הפלשתינית והישראלית, לרבות נאומים, הצהרות והתפארות על פיגועים ופגיעה בישראל. לכידתו, כניעתו ומשפטו - הציגו אותו בשל התנהגותו ודרך ניהול משפטו כמנהיג פוליטי סוג ב', שקפץ כנראה גבוה מעל יכולתו - ואילו כמנהיג מחבלים ופיגועים סוג א'.
העונש שנגזר עליו - כמה מאסרי עולם, היה רק לגבי מה שניתן היה להוכיח בכתב ובע"פ - כאשר מעלליו האמיתיים היו הרבה יותר חמורים בהצטברותם.
הקריאות לשחרורו, מטעמים פוליטיים לצורך דיונים ומו"מ מדיני - הוא יותר מאשר מגוחך ונלעג. ויותר מכך, שחרורו ללא רווח פוליטי ומדיני, בעל משקל מכריע באזור, תהיה גם פגיעה במערכת המשפט.
אמנם, יש תקדימים בהיסטוריה, בהם מנהיגים כלואים שוחררו כדי להנהיג או להצטרף לממשלה חדשה, למען השלום וקו מדיניות חדש - אך מקרה ברגותי שונה מהם, מרחק רב בתוכן ובאיכות. והיה אם יגיעו למשא-ומתן על הסדרי קבע, הפסקת פעילות עוינת, הפסקת פיגועים, הפסקת התנגדות מזוינת, פירוק נשק ותשתיות מחבלים - וכל זאת בזכות אישיותו והנהגתו של ברגותי - אולי יש מקום למחשבה מחודשת. אבל ספק רב, אם הוא האיש להרים את המעמסה הזאת.
הסכנה היא, שקורה לא פעם, שרעיונות שנזרקים לחלל, כמו זה של וילנאי, תופסים תאוצה ומכוח המומנטום והדינאמיקה, מתבססים לאט לאט בתודעה הציבורית ומתחילים לשכנע גם את הלא משוכנעים, שמא ואולי יש ברעיון גם אפקטים חיוביים אטרקטיביים.
נכון, שישראל כבר שחררה בעבר הרחוק והקרוב - בהחלטות פוליטיות, לא מעט פושעים כבדים עם דם על הידיים והרגליים - כשחלקם חזרו לפעילות חבלנית עוינת - אם כתמורה לשבויים וחטופים ואם כמחווה למהלכים מדיניים שהיו צריכים להוליד מהלכים לקידום הרצוי שלום והדברות, דבר שלא קרה ממש במציאות.
שחרורו של האסיר השייח אחמד יאסין הוא הבולט שבהם - שבא בעקבות הפשלה של המוסד בפרשת ניסיון חיסולו של אחמד משעל בירדן - ובא כדי לשחרר אנשי מוסד ובעיקר לשמור על היחסים על המלך חוסין מירדן.
עד היום - יש עדיין רבים החושבים שנעשתה טעות, למרות האילוצים והדחיפות בהחלטה פוליטית אמיצה, שהיה צריך לקבל לאלתר.
שחרורו של ברגותי - עלול להביא את המערכת המשפטית והפוליטית למצב מביך, ולאותת לאוייבינו שתפיסתם כליאתם והבאתם למשפט - אינו חשוב אלא הוא בבחינת תרגיל פוליטי משפטי לצורכי רווח מדיני.
אם הרשות הפלשתינית ומנהיגיה, היו אומנם מקיימים הסכמים וחוזים - יתכן והיה מקום לחישובים של רווח והפסד בנושא, אך מאחר וההיסטוריה הקצרה הוכיחה בעליל שהנייר עליו חתמו שווה יותר מהתוכן - והאכזבות שנבעו מכך החל מהסכמי אוסלו, קמפ דיוויד, שארם-א-שייך התנפצו אל המציאות ללא תוצאות - אסור להמר על שחרורו של ברגותי, אלא לאחר שיוכחו בפועל ההבטחות וקיומן.
כלומר, ניתן לדעתי, להתייחס לברגותי רק לאחר קיום ההסכם לאורך זמן, לאחר שירצה בכלא הישראלי תקופת מאסר ממושכת - וכדברי הכתוב במקורותינו ו"תשקוט הארץ ארבעים שנה", אז ניתן יהיה לדון בבקשת חנינה לברגותי קשישא.
מאחר שכפי שציינתי, הרעיון אינו חדשני, אולי הוא נותן לו תקווה קלושה לעתיד, אך אסור לתת לרעיון להעמיק ולהתגלגל, מעבר לגימיק פוליטי - שמא יסיקו המחבלים - שניתן לכפר על פשעים נגד ישראל ע"י השתייכות פוליטית - ואין דבר מסוכן מזה לביטחון ישראל. והראייה, נבחרו עוד מספר מחבלים כלויים ומבוקשים לפרלמנט הפלשתיני, עד כדי פאנל של הקמת ממשלת פושעים בגבולותינו. ולכן צריך להרוג את "הנושא" הזה, שהוא עדיין בחיתוליו.
והערות לסיום 1. כל פעם שעולה שחרורו של ברגותי, בעקבות חילופי שבויים ונעדרים, עולה גם סיפורו של פולארד עם הצעה לכלול את פולארד בעסקת החבילה או בעסקה נפרדת: פולארד - תמורת ברגותי.
2. מדובר בשני נושאים שונים לגמרי ומנותקים רעיונית אחד ממשנהו. פולארד - הוא מרגל, אזרח ישראל שהקריב עצמו למען המדינה, לא רוצח ולא טרוריסט.
3. ארה"ב - לא ממהרת לשחררו, בגלל מספר סיבות וביניהן אגו פגוע, עלבון צורב, על כך שמדינה ידידותית אחות לארה"ב ריגלה ורימתה אותה ופגעה קשה בשירותי הביטחון שלה.
4. לאחרונה - הועלתה פרשיה נוספת, מפי עובד בשירותי הביטחון, שהיו "חפרפרות" נוספות בממשל ארה"ב לטובת ישראל - וכמובן שבאווירה כזו אמיתית או מבוימת - שחרור פולארד לא נראה באופק.
5. גם הנשיא בוש - בסוף הקדנציה שלו - לא יסתכן בחנינה נשיאותית.
