באחד הלילות נגנבה משאית עם מתקן שאיבה של חברת אקרמן, העוסקת בניקוז מערכות ביוב.
המשאית הייתה מבוטחת בביטוח מקיף בחברת הביטוח איילון. זו האחרונה סירבה לשלם את תגמולי הביטוח.
4 שנים לפני הגניבה, מילאה אקרמן הצעת ביטוח. בהצעה הצהירה אקרמן כי במשאית יש איתוראן. בפועל היו במשאית מנעול הגה הידראולי ומערכת אזעקה אך ללא איתוראן.
המחלוקת בין איילון לאקרמן הגיעה עד בית המשפט המחוזי בחיפה ונדונה בפני השופטים שמואל ברלינר, יצחק עמית ורון סוקול.
אכן, קובע השופט רון סוקול, הצהרתה של אקרמן כי במשאית קיים איתוראן, לא הייתה נכונה. אולם לאיילון נודע בשנת הביטוח השנייה כי במשאית לא הותקן איתוראן. איילון הסתפקה במשלוח דרישה מחודשת להתקין איתוראן. חרף ידיעתה כי האיתוראן לא הותקן גם לאחר משלוח הדרישה, היא לא טרחה לבטל את הפוליסה ואף חידשה את הביטוח גם בשתי שנות הביטוח הבאות.
גם אם הטעתה אקרמן את איילון בהצעת הביטוח, הרי מרגע שנודעו לאיילון העובדות לאשורן, היה עליה לבטל את הפוליסה. חברת ביטוח שאינה עושה כן, מעידה על עצמה כי מחלה על ההטעיה. המבוטח, אף כי הטעה, רשאי לצפות כי הפוליסה נותרה על כנה. תוצאה זו מתיישבת גם עם הצורך בוודאות וביציבות בחוזי הביטוח, מבהיר השופט.
איילון לא נואשה ושלפה קלף שנראה לכאורה מנצח. אני רשמתי בפוליסה כי הדרישה לאיתוראן היא "תנאי מוקדם", טענה איילון. המילים "תנאי מוקדם" בדיני חוזים משמעותם שללא איתוראן חוזה הביטוח בכלל לא נכנס לתוקף.
השאלה אם דרישת מיגון בחוזה ביטוח יכולה להיחשב תנאי מוקדם, נדונה בפסקי דין רבים של בתי משפט השלום והמחוזי. טרם ניתן פסק דין מחייב של בית המשפט העליון. אולם מרבית השופטים סבורים שהפיכת דרישת מיגון בפוליסה לתנאי מוקדם אינו תקף.
מגמה זו העולה מפסיקת בתי המשפט, מבהיר השופט סוקול, עולה בקנה אחד עם התכלית הצרכנית של חוק חוזה הביטוח: ההגנה על המבוטחים מפני ניצול כוחן העדיף של חברות הביטוח. יש בה כדי לדרבן את חברות הביטוח לערוך בדיקות מקדמיות של אמצעי המיגון ובכך להגביר את הוודאות והיציבות בחוזי הביטוח. השופט סוקול מצרף אם כן את דעתו לדעת מרבית השופטים הסבורים כי חברות הביטוח אינן רשאיות להפוך את דרישת המיגון לתנאי מוקדם לתוקפה של הפוליסה.
יש אם כן, קובע השופט, לצאת מנקודת הנחה כי למרות העדר האיתוראן, הפוליסה נכנסה לתוקף מלא. את השלכות אי התקנת האיתוראן, יש לבדוק על-רקע הוראותיו הצרכניות של חוק חוזה הביטוח.
החוק, מסביר השופט, אינו פוטר את חברת הביטוח אוטומטית, כאשר המבוטח אינו מתקין את אמצעי המיגון שנדרשו ממנו בפוליסה. חברת הביטוח תהיה פטורה רק אם תוכיח כי המבוטח נמנע מלהתקין את אמצעי המיגון בכוונת מרמה, או כי חברת ביטוח סבירה לא הייתה מבטחת את הרכב ללא אמצעי המיגון בעד שום פרמיה שבעולם.
אופציה נוספת פתוחה בפני חברת הביטוח והיא להוכיח כי ללא אמצעי המיגון היא עצמה הייתה גובה פרמיה גבוהה יותר. אם תצליח להוכיח זאת, תשלם תגמולי ביטוח מופחתים, כיחס שבין הפרמיה שנגבתה בפועל לזו הגבוהה יותר.
וחשוב להדגיש: הנטל להוכיח את תנאי הפטור מתשלום תגמולי ביטוח מוטל על חברת הביטוח.
במקרה הנדון, קובע השופט, איילון לא הניחה כל תשתית עובדתית לקבוע כי אקרמן פעלה בכוונת מרמה. הרי איילון עצמה ידעה כי ברכב לא הותקנו אמצעי המיגון שנדרשו בפוליסה.
איילון גם לא עשתה דבר כדי להוכיח שחברת ביטוח סבירה הייתה נרתעת מלהתקשר עם אקרמן בחוזה ביטוח על בסיס המיגונים שהיו קיימים במשאית. עובדי חברת הביטוח לא זומנו לעדות. מסמכים המעידים על עקרונות ומדיניות של חברות הביטוח לא צורפו. חתמי חברות ביטוח לא באו. למעשה, כל המכיר את שוק הביטוח יודע כי ניתן למצוא הבדלים בדרישות המיגון שדורשות חברות הביטוח.
הוא הדין גם לגבי הפטור היחסי. איילון לא הביאה כל עדות או ראיה על שיעור דמי הביטוח שהיו נגבים אצלה או אצל מבטחים אחרים אילו הייתה איילון מסתפקת באמצעי המיגון הקיימים.
השופטים שמואל ברלינר ויצחק עמית הצטרפו לפסק דינו של חברם להרכב וחייבו את איילון לשלם לאקרמן את מלוא תגמולי הביטוח.
את השופט ברלינר הטרידה העובדה שמשך כמה שנים ביטחה איילון את המשאית, וגבתה לכל אורך תקופת הביטוח את הפרמיה גם עבור כיסוי הסיכון של גנבת המשאית.
"אם תאמר כי דרישת האיתוראן מהווה תנאי מוקדם, פירוש הדבר הוא כי איילון גבתה מאת המבוטח סכומים שאינם מגיעים לה, עבור סיכון שכלל לא נכנס לתוקף. הדבר אינו מתיישב עם חובת תום הלב שהמבטחת חייבת לעמוד בה בכל הקשור לחוזה וביצועו".
