לאחרונה, הטיל שאול מופז את האשמה בגין תוצאות-מלחמת לבנון השנייה על מי שניהל אותה. עוד אמירה במסגרת הערכותם של אנשי המערכת הפוליטית, לקראת פרסום דוח ועדת- וינוגרד.
מתשובות הוועדה שניתנו בעבר לבג"צ, ניתן ללמוד שהדוח המלא יכלול גם ביקורת על מחדלי עבר. שאול מופז, היה שר ביטחון ורמטכ"ל בשש השנים שקדמו למלחמה, ולכן,למרות שמתח ביקורת חריפה על מחדלי הממשלה בניהול המלחמה, הוא-עצמו עלול למצוא את עצמו מוזכר בדוח, לאו דווקא לטובה.
למרות ששר התחבורה דהיום, ושר-הביטחון והרמטכ"ל בעבר, גם אמר ש"ניהול מלחמת לבנון היה מבולבל וכושל", ושלהערכתו המלחמה נכשלה בשל אופן ניהולה, ולא בשל ליקויים בהכנת צה"ל למלחמה, הוא עצמו משמש שחקן במשחק המסוכן של טיפוח האתוס הלאומי המלחמתי, בלי שמוצבות מולו חלופות אמיתיות.
מלחמת לבנון נכשלה בגלל עצם התרחשותה. במסגרת החיפוש אחרי אשמים, אני מאשים את כל מי מאיתנו, השותף, בחדווה ובהתלהבות או כנסחף בזרם, כמי שכפאו שד, ובלי לחתור נגדו ב"תרועות השבט" על "מלחמה צודקת".
כמה עצוב היה להווכח בשלהי יוני ובמחצית יולי 2006, שרק מעטים, "קולות קוראים במדבר" (הפוליטי) ממש, העזו בזמן אמיתי, כלומר בימי המלחמה הראשונים, לצעוק שזאת מלחמת-איוולת. כל היתר, רוב האנשים בעם, וכמעט כל הפוליטיקאים שבראשם, הצטופפו סביב "מדורת-השבט", צבעו את עצמם, וזה את זה בצבעי-המלחמה, והתלהמו: "תנו לצה"ל לנצח". חלילה היה למי שהעז לחרוג מהשורה ולפגוע ב"קונצנזוס".
אילוא נסחפו האזרחים בעלי סמכות ההחלטה, ראש-הממשלה ושר הביטחון ושאר שרי-הממשלה, אחרי בטחונו העצמי השאנן וזחוח-הנפש של מרשל-התעופה שהיה למצביא-רמטכ"ל, והלכו שבי אחרי ששונם אלי קרב של כמה מ"מקצועניו" הלוחמניים, גלעד שליט היה אולי מוחזר הביתה בתוך ימים אחדים, אודי גולדווסר ואלדד רגב לא היו נחטפים בפאשלת זרעית-שתולה והרוגיה לא היו נהרגים, ומלחמת-האיוולת בלבנון 2006, כנראה לא היתה מתרחשת, על הרוגיה, פצועיה ונזקיה, וכל השאר הסטוריה של שכול, כאב חרדה ודמעות.
כבר בימי יוני-יולי-אוגוסט 2006, צעקתי את הדברים בכתב ובעל פה, אבל למרבה המצוקה והאסון, הדברים נהדפו מעל אזניים ערלות ומנפשות אטומות. בתרבות הפוליטית ובאתוס הלאומי הלוחמני כולנו שותפים, יש רגלים לסברה, שבדברי-ועדת וינוגרד ייאמר גם ש"הכשלים שנגלו, ככל שנגלו, נובעים, בין היתר, מתרבויות ארגוניות, מאתוס חברתי ומתרבות פוליטית. והנה מה שאמר עוד שאול מופז בכנס של "יזמת ג'נבה", ייקח זמן רב להגיע להסכם קבע עם הפלשתינים. לדבריו, יש לחתור להסכם ביניים עם הפלשתינים ללא דיון בירושלים ובפליטים.
לדבריו, צה"ל הוא אותו צבא, שבשנים האחרונות "טיפל בטרור ובצד הפלשתיני, ולכן הוא לא יכול לפתוח חזית נוספת בלבנון". הנה לדעתי, בדברים האלה, המתכון להמשך "מה שהיה הוא שיהיה שוב". כי אילו 'בזמן אמיתי' היו עוד אנשים צועקים (כמוני) "מטורפים, עיצרו !", אולי הדברים היו מתפתחים אחרת. אולי ב-17 הימים, שבין פאשלת כרם-שלום, שבה נהרגו שני טנקיסטים, נפצע שלישי והרביעי, גלעד שליט נחטף, ניתן היה לא רק להחזיר את גלעד הביתה, אלא גם למנוע את פאשלת נקודת-הגבול 105 בגיזרת זרעית-שתולה, בה נחטפו אלדד רגב ואודי גולדווסר ונהרגו חבריהם לסיור, ולעצור את הריצה המטורפת של הרמטכ"ל וחבורת "מקצועניו", שכל-כך רצו סוף-סוף להראות לכל העולם ולאזרחים, ובייחוד לראש-ממשלה ושר-הביטחון, ש"הגיע הזמן להראות להם", ו"סוף-סוף אפשר לתת לצה"ל לנצח". התוצאה העצובה ידועה.
לכן, את האשמה ניתןלתלות לדעתי למצוא בשלושה גורמים:
- בבכירי הצבא שכל-כך רצו להפגין את יכולותיהם, יכולות שהסתבר לאחר זמן שלא היו.
- באזרחים בעלי-הסמכות להחליט, שרי-הממשלה מראש-הממשלה דרך שר-הביטחון ועד כל השאר, מנוסים או חפים מנסיון דומה - שיכלו לעצור את המירוץ המטורף אל תוך המלחמה, ולא עצרו.
- בנו כולנו, שברעום-התותחים ובהחטף חיילים, כמעט כולנו הפכנו שוב להיות "שבט" מתלהם אחד, בלי אף גלוי-עיניים ובר-לבב שיצעק: המלך הצה"לי עירום ! מדיו קורי-עכביש ! אפשר גם אחרת!
אילו היו נשמעים עוד כמה קולות רמים, נוסף על הקולות הבודדים שקראו במדבר (הפוליטי), שהיו צורחים: "מטורפים, עיצרו !" אולי כיום כולנו היינו "במקום אחר". חישבו על זה לקראת האירוע הבא, שבוודאי שוב ידחוף אותנו למלחמת-איוולת עם הרוגים, פצועים, נזק אדיר,צושוב חלילה- ללא תועלת.
