פריפריה היא הגדרה גיאוגרפית הטומנת בחובה משמעויות ערכיות וחברתיות. היא מבטאת שוליות, ריחוק ממרכז קבלת ההחלטות, ממשאבים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים, בתודעה ובמציאות. לאור רשימתה של אריאנה מלמד, ראוי לבדוק מספר "אקסיומות" בדבר חוסנו וחשיבותו של "המרכז" מחד, ו"שוליות" הפריפריה מאידך, בהוויה התרבותית, החברתית, הכלכלית והפוליטית במדינת ישראל.
אנשי הפריפריה ה"שוליים", מתגלים שוב ושוב כבעלי עוצמות אנושיות החדורים ערכי אהבת הארץ, שדומה שכבר מזמן "כהו" במרכז. אני מפקפקת האם הם מסכימים עם דרך הצגתם כ"קורבנות". האם הם חשים כחלשים ומוחלשים? לא בטוח. פריפריה היא לרוב נטולת פוזה, פלצנות ושאר ירקות. במובן זה אנשיה "נקיים" יותר, אותנטיים, החפים מסרח התנשאות וחשיבות עצמית. בכך טמון יתרון והבטחה.
מלמד מדגימה את ה"קיפוח" דרך מיתוס מכונן. רועי רוטנברג ז"ל התנדב לשרת באזור נחל עוז ונרצח בנסיבות טרגיות. אך טבעי הדבר שאומה, בוודאי בתהליך בנייתה, מחפשת לה סמלים מאחדים ומכוננים. למרבה הצער, ארבעה פועלים משדרות על חמור, שנהרגו בדרך לעבודתם, אינם יכולים להפוך לסמל גבורה מכונן (ללא כל קשר למוצאם העדתי). אך טבעי שבחור צעיר שהתנדב לשרת באזור המסוכן, והקריב נפשו בנסיבות טרגיות (כרועי רוטנברג), יהפוך למיתוס (ללא קשר למוצאו העדתי). ההתייפיפות וההתחסדות במקרה זה אינן במקומן.
ה"אמיתות" המשויכות למרכז ופריפריה, הן, לעתים, בבחינת עלה תאנה, תירוץ לאלו המבקשים שלא ליטול אחריות על חייהם. אומללותם של תושבי שדרות אינה נובעת, בהכרח, מעובדת היותם פריפריה, אלא בשל העובדה שלמדינת ישראל ההייטקית אין מענה לירי הקסאמים הפרימיטיבי. כל גדולתו ועוצמתו של צבא ההגנה לישראל, על תקציבי הענק שלו, אינו מצליח לעצור חוליות עקשניות החדורות מוטיבציה לפגוע בישראל.
ההנחה "המובנת מאליה", שגורלם של אנשי המרכז, שפר כביכול, היא אקסיומה רעועה למדי. סבתי ז"ל, למשל, לא ידעה מעולם שהיא בלב הקונצנזוס. בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת עלתה לארץ, בגיל 16, לבדה, ובמשך שנים ארוכות חייתה (מוטב לומר שרדה), חיי פועלת עלובים בתל אביב ובפתח תקוה.
"מרכזיותה" הפיזית, במרכז הארץ, והסמלית, בלב ההווייה החלוצית, מעולם לא העניקה לה פריבילגיות. סבתי וסבי מעולם לא ביקשו מ"המדינה שבדרך" דבר עבור עצמם. הם תמיד אמרו, בימים קשים ופחות קשים "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות" (ללא שמץ של ציניות). הם הפועלים הסוציאליסטים, חיו שנים ארוכות חיים עלובים בתל אביב. רק לאחר שובו של סבי משרות בצבא הבריטי, במלחמת העולם השנייה, זכו לקבל בית בן חדר וחצי משלהם, ביד אליהו.
אמת הדבר שבכל מקום בעולם, פריפריה היא פריפריה, על מאפייניה הדמוגרפיים, התרבותיים, המנטליים. וכן, גם על המיתוסים והקונוטציות הנלוות לתואר. כתושבת ראשון לציון, אני יכולה להעיד, שעבור חברותיי מצפון לירקון, ראשון לציון היא אם כל הפריפריות.
פריפריה היא עניין של הסתכלות, של תחושה, של משמעויות. שם, לכאורה, לא קורים "הדברים האמיתיים", לא חיים האנשים ה"נחשבים". שם לא מרוכז ההון, השלטון, העוצמה, ושלושתם יחד.
האם היצירתיות, החשיבה, פריצת הדרך בתחומים שונים מקורה אך ורק במרכז? פריפריה היא עוצמה לא ממסדית, בועטת, לא מחשבנת. הפריפריה מצמיחה אמנים, יוצרים, אנשי רוח ומוסיקאים מוכשרים. מאיפה צמחה האגדה שרק המרכז מצמיח מנהיגות? זהו מיתוס שאין לו יסוד במציאות. ראש חץ של אומה בתחומים שונים צומח בקרקע המאפשרת יצירה, ללא קשר למיקומו הגיאוגרפי.
כמה שנים עוד אפשר להפוך את ה"מסכנות" לאידיאולוגיה? כמה שנים עוד אפשר לעשות "עליהום" על הקיבוצים?
בשנת 1946 הגיע אבי ז"ל לארץ, יחף כשרק מכנסיו לגופו (אניית המעפילים בה הפליג טבעה מול חופי הארץ). הוא נשלח עם חבריו (בחברת הנוער "אודים"), לקיבוץ עין השופט ושם קיבלו הנערים הזדמנות לחיים. הנתינה וההקרבה של חברי עין השופט וקיבוצים אחרים היתה ללא גבולות. על הנתינה האינסופית של אנשי הקיבוצים טרום המדינה, אני יכולה להעיד ממחקר שאני עורכת בשנים האחרונות (שעדיין לא פורסם). חברי הקיבוצים העניקו, פשוטו כמשמעו, את הלחם הדל ואת מיטתם החמה לבני עליית הנוער ולניצולי השואה. אין ספור עדויות בידי, על תרומתו והקרבתו של מגזר קטן זה מכלל היישוב, לטובת המשימות הלאומיות וקליטת העלייה.
גם לניצולי השואה שהגיעו טעונים במשקעים איומים לא חיכו כאן בפרחים. הניכור כלפיהם, לפחות עד משפט אייכמן, היה איום. הם נאלצו לקום מעפר ולהקים בתים מאפס. מחקרים כבר מאוששים את מה ש"ידעו" הם וילדיהם. ההשפעה הטראומטית עוברת, במקרים רבים, לדור השני ואף לשלישי. זיכרון האימה נצרב בתודעה הקוגניטיבית והפסיכולוגית של הצאצאים.
אחרי שישים שנה של מלחמות יהודים, הייתי מציעה לכולנו להפסיק ולשחק במשחק הפולני הידוע "מי מסכן יותר"? תוך הבאת עובדות, ראיות והוכחות לכך.
כשאני שומעת את צליל ההתבכיינות והאומללות, אני חשה רצון עז לצעוק: הפסיקו כבר להתבכיין והתחילו לקחת אחריות על חייכם. בשנת השישים למדינת ישראל הגיעה העת לסגור ולזרוק את פנקס ההתחשבנות. ממקום של תבונה לאומית ואחריות, מוטב להתבונן על היש. על ההישגים, על המאחד, ואת זה להעצים.
אין ספק שנעשו משגים ועוולות בתחום קליטת העלייה ופיזורה, בשנות החמישים והשישים. אך יש לאזן במעט את התמונה ולהבהיר שאין מדובר בחלוקה דיכוטומית של אשכנזים - וטוב להם, יוצאי עדות המזרח - ורע להם. בדיוק כפי שלא ניתן להכיל את החלוקה לגבי מרכז ופריפריה, ערי הפיתוח והקיבוצים.
תהליך בניין אומה הוא תהליך ארוך טווח, מורכב ומסובך, הנבנה כמארג עדין של גישות ומגמות שונות, סותרות ומנוגדות. מדינת ישראל נמצאת בעיצומו. קליטת העלייה המסיבית ממדינות חבר העמים, העמידה לפני מדינת ישראל אתגר. היא הציבה לחברה הישראלית שאלות תרבותיות, דתיות, לאומיות וערכיות שהיא מתמודדת עמן יום יום, שעה שעה.
דווקא ההתמודדות המתמדת שלנו בשאלות יסוד של שייכות וזהות, מחייבת אותנו להבליט את השגנו כחברה. שנת השישים למדינה, מהווה הזדמנות מצוינת לכך.
