ככל שנודע מהפרסומים בעיתונות, נשיאת בית המשפט העליון היתה מעורבת בימים האחרונים בפרשה שנודעה כ"פרשת ביניש-כוחן", שעל פניה נכרכו בה שקרים, תככים, עלילה והוצאת דיבה על שר המשפטים וכיוצ"ב. נשיאת בית משפט השלום בתל אביב, אף כתבה לה שהיא זורה חול בעיני הציבור, כלומר האשימה אותה בפומבי שהיא משקרת ובכל עת שנדמה שמערכת המשפט שקעה לבוץ שאין עמוק ממנו, באה פרשה חדשה ומוכיחה שאפשר ואפשר.
המעשים המיוחסים לגב' ביניש הם בעלי משמעות חמורה במיוחד, הואיל ומקובל להטיל על שופטים (מכהנים ו(בדימ.)) תפקידים הדורשים אמון, אתיקה, יושרה וכיוצ"ב, אך לנוכח הפרשה האחרונה, ספק אם יש לכך מקום.
ברור הוא שמדובר באירוע חמור שיש לחקור, והכתובת לכך היא מזוז, הואיל ומדובר באירוע שהתרחש במסגרת חובותיה המינהליות של גב' ביניש בתפקידה כנשיאת בית המשפט העליון ולא במסגרת דיון משפטי.
ראוי היה שהפרשה תיחקר עד תום על-ידי מי שאינם משתייכים למערכת המשפט, כדי למנוע טיוח, פגיעה במראית-עין ואף לזות שפתיים ויוסקו המסקנות המתאימות, כמו למשל מה בדיוק התרחש? מה הניע את הגב' ביניש להעליל על שר המשפטים ולשקר לשופטת כוחן? האם יש מקום לפעול נגד הנשיאה ביניש על-פי הדין הפלילי? האם על-פי הדין המשמעתי? האם להסתפק ב"דוח ציבורי"? האם אפשר להמשיך ולמסור בידיה תפקידי אמון? או שמא, לקבוע שהיא פעלה ב"תום-לב"?
ולבסוף, כדאי לעיין בפסק דין בע"פ 9893/06 שניתן אך לפני מספר ימים, ביום 31.12.07, בעניינה של השופטת לשעבר אסנת אלון-לאופר ובו קבעו שופטי בית המשפט העליון כיצד ראוי שינהג שופט, גם כשאינו על כס המשפט.
כב' השופטת פרוקצ'יה כתבה: "שופט בישראל אינו ככל האדם מבחינת החובות והאחריות הכבדה המוטלות על כתפיו. בהצהירו אמונים, ובעלותו על כס השיפוט, הוא מקבל עליו לא רק נטל, לעיתים כבד מנשוא, של אחריות מקצועית לשפוט משפט צדק, ולשאת במעמסה הכבדה שהכהונה מטילה עליו. הוא מקבל על עצמו לקיים בהקפדה יתירה, בראש וראשונה, את נורמות ההתנהגות המחייבות כל אזרח בחברה בתחום האזרחי והפלילי, ולא לסטות מהן ימין או שמאל. חלה עליו גם מערכת נורמות אתיות ומשמעתיות שאין מחמירה ממנה בדרישותיה כלפי נושא משרה; עליו לקיים בדבקות כללי התנהגות ואתיקה מחמירים בתחומי בית המשפט, וביחס לבעלי הדין הניצבים לפניו; אכן, התפקיד השיפוטי מחייב את השופט לשמירה קפדנית על החוק, כנדרש ממי שמכריע יום יום, ושעה שעה בגורלות של אחרים, וקובע, במסגרת התפקיד השיפוטי, את התוצאות שיש להחיל על מעשי הפרת החוק על ידם. בד-בבד, עליו לבצע את תפקידו השיפוטי תוך הקפדה על כללי האתיקה ברמה הגבוהה ביותר.
אולם בכך לא סגי. בגדרן של נורמות ההתנהגות הייחודיות החלות על השופטים, הם כפופים לסטנדרט מחמיר של התנהגות לא רק על כס השיפוט, אלא גם בשאר אורחות חייהם. הכהונה השיפוטית והמעמד המוסרי המיוחד הנילווה לה בעיני הציבור מקרינים על אורחות החיים של נושא התפקיד, ומחייבים אותו להתנהגות שתשמר את מעמדו ומעמדה של המערכת השיפוטית בעיני הציבור. על השופט לנהל צורת חיים המתיישבת עם תפקידו השיפוטי (א. ברק, שופט בחברה דמוקרטית, 2004, 38); על השופטים להתנהג "באולם בית המשפט ומחוצה לו - באופן שאמון הציבור בהם יישמר; עליהם להבין כי השפיטה אינה רק תפקיד, זו צורת חיים" (בג"צ 732/84 ח"כ יאיר צבן נ' השר לענייני דתות, פד"י מ(4) 141, 148). השופט עובד וחי בתא של זכוכית. הציבור עוקב אחר התנהגותו על כס השיפוט, ומחוץ לבית המשפט. "מי שאינו מתנהג כראוי מחוץ לבית המשפט עשוי לאבד את אימון הציבור כי ינהג כראוי בין כתלי בית המשפט" (א. ברק, שופט בחברה דמוקרטית, שם, עמ' 38)."
על כך הוסיפה כב' השופטת ארבל: "חברתי התמודדה בדרכה היסודית והסדורה עם כל הסוגיות שהועלו מבלי שהשאירה חוליה לא מבוררת ומבלי שתעניק לה את המשקל הראוי. הנסיבות והשיקולים לחובה ולזכות פורטו כולם בהרחבה בחוות דעתה של חברתי אחד לאחד, ולא אחזור ואמנה אותם.
"אני מסכימה עם נקודת המוצא, לפיה עובד ציבור, ובפרט שופט, אמור לקיים בכל מצב כללי התנהגות ללא דופי וללא רבב כפי שמתחייב מכהונתו, ממעמדו ומאופייה ומהותה של המערכת אליה הוא משתייך. נאמר לא אחת הברור מכל, ששופט מחויב בהתנהגות אישית ומוסרית בכל עת, גם בעיתות של משבר אישי וגם במצבים של לחץ ומצוקה. הוא אינו יכול להיכשל במעשיו. הוא אינו יכול לסטות מאמות המידה הנורמטיביות והאישיות הנדרשות והמצופות ממנו, שהן ערובה לתפקודה התקין של המערכת השיפוטית ולאמון הציבור בה".
כפי שנראה, על פניה - מהתנהגות נשיאת בית המשפט העליון בפרשה האחרונה, מסתבר שמילים לחוד ומעשים לחוד.
