בימים כהרגלם "כינוס הרצליה" לביטחון וחוסן לאומי מתקיים מדי שנה בהרצליה. אך בימים של טירוף מערכות, אנדרלמוסיה, אובדן הצפון, הרי ש"כינוס הרצליה" עבר לירושלים, "כינוס קיסריה" נודד מדי שנה למקום אחר חוץ מקיסריה, והקבוע והבלתי משתנה היחידי הוא המצב במדינה.
"כינוס הרצליה" הוא כינוס מיוחד ואקסקלוסיבי לשועי הארץ והעולם, מומחים בתחומים שונים, דמויות מוכרות מן האקדמיה ותחומי העשייה השונים, מתכנסים מדי שנה בשנה לכמה ימים של שידוד מוחות וכל אחד מציג את תפיסתו. דווקא משום כך, צפוי היה ש"כינוס הרצליה" יהווה מקור לתיקון המצב במדינה, כפי שהדוברים הנכבדים מציעים. השאלה היא, האם באמת, מעבר ליוקרה של הכינוס, התיאוריות החדשניות והמאמץ העילאי להיכנס לרשימת הדוברים או המשתתפים בקהל הכה מכובד, יש גם תוצאות ממשיות? ננסה להשיב לשאלה זו, ולו בקיצור נמרץ.
חוסן לאומי טומן בחובו עולם ומלוא: כלכלה, חברה, חינוך, תרבות, ביטחון, יחסים בינלאומיים, ומה לא? אי-לכך, כאשר הדוברים המלומדים יעלו וידברו על הנושאים השונים, אל להם להתעלם מן המציאות, וכדי לא לעשות מאמץ רב מדי, מן הראוי שיבחנו את הדברים שנאמרו הכנס של שנה שעברה, ומה יושג שנה לאחר מכן.
כל מי שמביט בעיניים פקוחות על הכלכלה הישראלית, אינו יכול שלא להסכים לפחות לגבי המגמה: ישראל צועדת בבטחה לקראת הגשמת הניאו ליברליזם הכלכלי, אפילו רדיקאליזם. יש שיטענו שזו הדרך הנכונה. יתכן. על אלה המחזיקים בתפיסה זו והמגשימים אותה יומיום, לקחת בחשבון כמה תוצאות אפשריות. רק לפני יומיים הסתיימה שביתת המרצים הבכירים, השביתה של המרצים הזוטרים עומדת בפתח, המורים כבר חזרו לעבודה מבלי להשיג משהו משמעותי, סטודנטים יצטרכו לשלם סכומי עתק עבור שכירות, מחייה, ומנגד לא יוכלו לעבוד כי לא תהיה חופשה ממשית.
הפערים החברתיים הגיעו לממדים מבהילים, מערכת החינוך בקריסה טוטלית, אך בהרצליה, כלומר בירושלים, ידברו על ההישגים הכלכליים, יקרינו טבלאות ויצביעו על נתונים כלכליים מרשימים. השאלה היא רק מי נהנה מפירות הכלכלה הניאו-ליברלית הזו? סביר מאוד שבאי הכנס נהנים ממנה ועוד איך. ככל שהאוכלוסיה הרחבה תרגיש מנוצלת, החוסן הלאומי ילך וידרדר. מי שלילדיו אין אפשרות לתת כריך לבית הספר, לא יתגייס למאמץ הלאומי. מי שבקושי משתכר ומפרנס, אינו מעוניין לשמוע הבטחות. הדור השלישי של ניצולי השואה הרואה את הסבים מתקיימים בקושי, לא יזמר את שירי ההלל למדינה. מתי יבינו קובעי המדיניות שלכל המשתנים הללו השלכות ישירות החוסן והביטחון?
ואם בביטחון עסקינן, מה באמת נשנתה מ"כינוס הרצליה" הקודם ועד היום? לא הרבה. ודאי באי הכנס של שנה שעברה זוכרים את ועדת וינוגרד. מצער מאוד, אך גם השנה ידברו בכינוס על אותה הוועדה. במשך השנה שחלפה מן הכינוס הקודם, התוודע העם היושב בציון עד כמה הוא היה תמים כאשר חשב שקברניטי המדינה ידעו איך להתמודד עם המצב הביטחוני הקשה. מלחמת לבנון השניה חשפה את מה שרבים התריעו, אך אף אחד לא שם עליהם כי מי כמוהם הם המומחים היחידים. ולמען האמת, אין זו אחריותה רק של הממשלה הנוכחית, אלא של ממשלות רבות מן העבר. עובדה זו לא מנעה מן הקברניטים של אז לבוא לכינוס הרצליה של שנה שעברה ולמתוח ביקורת נוקבת על אחרים. סביר להניח שגם השנה לא נהיה פטורים מהאשמות מסוג זה. כך זה בחיים: סיימת תפקיד, אתה כבר לא אחראי על מה שהיה רק ימים ספורים לפני-כן. כך נהוג אצלנו, ללא בושה, בלי להניד עפעף, להאשים אחרים.
מדינת ישראל עברה טראומה קשה מאוד במלחמת לבנון השנייה ולא מן הנמנע שפרסום דוח וינוגרד בסוף החודש יפער מחדש את הפצע שלא הגליד. שוב נשמע ויכוחים אין סופיים, אך התוצאה, כנראה לא תשתנה: במהות, מה שהיה הוא שיהיה, עם ממשלה זו או בלעדיה. הממתינים בתור לרשת את ראש הממשלה אולמרט מוכרים היטב לציבור הישראלי. ועל זה נאמר: אין חדש תחת השמש.
תושבי שדרות ועוטף עזה לא ישמעו את דברי החוכמה של כינוס הרצליה. הם ימשיכו לספוג את הקסאמים, לא לישון בשקט ולדאוג שמא חלילה הילדים בבית הספר או בגנים יפגעו. בכינוס הרצליה ידברו על הפתרונות, ואילו בשדרות ועוטף עזה יהיה האנשים קשובים ל"צבע אדום".
ביטחון וחוסן לאומי לא בונים מהרצאות מלומדות. יש לכינוס הרצליה חשיבות בהעלאת נושאים למודעות ציבורית, אך ההרצאות הללו חייבות להיות פלטפורמה לשינויים עמוקים ביותר בחברה הישראלית, בין אם בביטחון, בין אם בכלכלה ובין אם בחברה וחינוך. ללא הלכידות של כלל האוכלוסיה, ללא תחושה של שותפות אמיתית, ללא חינוך ותרבות, ללא אופק ורוד יותר, לא ניתן להשיג את הביטחון והחוסן הלאומי שהם כה נחוצים בעת הזו.
היו ימים קשים לישראל, אפילו קשים יותר, אך היו קברניטים אחרים שידעו ללכד את השורות, לקרוא את כולם לדגל, כן כולם, ולצלוח את הסכנות הנוראיות. הפלגנות הפוליטית שאינה נובעת מחילוקי דעות אידיאולוגיים אלא מרדיפת הכוח, השנאה כלפי השונה, הבוז והיהירות, כל אלה פועלים כמאכלת. לכידות, אהבת השונה, הכבוד כלפי האחר, הזכות לחיות בכבוד ולהזדקן השיבה טובה, הם החוסן הלאומי. אך, באין מנהיגות שתראה את הדרך, קשה יהיה לחיות מנאומים.
ואין טוב יותר מאשר לסיים בפסוק מספר שופטים כדי לתאר את המצב: "בימים ההם, אין מלך בישראל: איש הישר בעיניו יעשה".
