או סקנדל או פסטיבל

מכובדי, שר החוץ ההולנדי, נשיא המרכז הבינתחומי, הפרופ' רייכמן, יו"ר כנס הרצליה, הפרופ' ערד, הגברת בהט, אורחים נכבדים מהארץ ומחו"ל, מכובדי כולם, לפני זמן מה, כחלק משגרת הסיורים של שר הביטחון, ביקרתי בגבול הלבנון. במוצב "לבנה" פגשתי את פלוגה א' של גדוד 101. תיחקרתי את חיילי הפלוגה – על מוכנותם המבצעית ועל לקחי החטיפה מיולי 2006 שהתרחשה מאות מטרים בודדים מהמוצב בו שוחחנו. תוך כדי השיחה ציין אחד החיילים ששמה של פלוגה א' הוא פלוגת "אילן". לתהייתי מי זה "אילן" השיב החייל: סגן אילן גבאי שנפל במלחמת לבנון השנייה. את סגן אילן גבאי ז"ל לא זכיתי להכיר. אבל הכרתי ואני מכיר היטב את אביו ולביתו הגעתי לנחם לקראת סוף המלחמה. אהרון גבאי היה חייל שלי, חייל מצוין בסיירת מטכ"ל. במבצע "אביב נעורים" בחיסול שלושה מראשי המחבלים בבירות באביב שנת 73' – היה גבאי החייל היחיד בכח שלנו שנפצע. בנו אילן, כשהגיע לגיל גיוס, סבל מאסטמה. אילן הערים על הרופאים והתגייס לצנחנים. חייל מצטיין כאביו, הוסמך כקצין, והיה למ"מ בפלוגת החוד של גדוד 101. את מחלת האסטמה המשיך להסתיר מרופאיו וממפקדיו בצבא. אילן נהרג מפגיעת טיל בבית בו שהו הוא וחייליו בעיתה-א-שעב בשבוע השלישי למלחמה. אין עוד מדינה בעולם שהורים שולחים בה את ילדיהם לאותן היחידות שבהן הם שירתו, והבנים, עושים אותם מעשים: שומרים עלינו – ואין אלה מילים נבובות בעיני – הורגים ונהרגים, כאילו אין סוף לסיפור הדמים הזה. בתפקידי כשר הביטחון עומדים לנגד עיני - היום ובכל יום - סגן אילן גבאי ז"ל ואיתו 41 אזרחים ו-119 חיילי צה"ל שניספו במלחמת לבנון ה – II, ואיתם אלפי הנופלים במלחמות ישראל ומשפחות השכול, השבויים והנעדרים. עלינו החובה והאחריות להיות ראויים לקרבנם ולכונן בארץ הזאת, שעל הגנתה וזכותה לחיים נורמליים נפלו – מדינת ישראל חזקה ובוטחת, "חברת מופת" חזקה, מוסרית וצודקת. בשורות הסיום של שירו "החיילים הצעירים המתים, לא מדברים אך קולם נשמע בבתים הדוממים – מי לא שמע אותו?", כותב המשורר ארצ'יבלד מקליש (התרגום חופשי, שלי): "החיילים שמתו אומרים: - אנחנו נתנו לכם את מותנו. אתם – תנו לו, למותנו, את משמעותו. הביאו קץ למלחמות ושלום אמת. היינו צעירים. מתנו. זיכרו אותנו". את תפקידי כשר ביטחון אני רואה בראש ובראשונה כמי שמופקד על שמירה קפדנית ככל הניתן על חייהם של כל אזרחי מדינת ישראל. במדינה שאינה רואה עדיין סוף למלחמות, חובתי הראשונה היא להחזיר הביתה בשלום כל חייל וכל אזרח והיה וחלילה לא התאפשר הדבר וקרה אסון: חובתי להישיר מבט אל עיני כל אם שכולה, כל אם בוכייה, כל רעיה כואבת, כל יתום שיחיה בלי אבא, להישיר מבט, לדעת ולומר שלא היתה שום ברירה ואפשרות אחרת. כולנו מבינים עד כמה קשה ומורכב מצב המדינה במיוחד בכל מה שקשור לתהליכים ארוכי טווח - בביטחון, בחברה, בכלכלה, בחוסן וביציבות השלטונית, בטוהר המידות, באכיפת החוק ובשמירת חישוקי הסולידריות החברתית. אלה אתגרים עצומים שמעטות האומות שעמדו בשכמותם. חברות וחברים יקרים, מעל הכינוס הזה מתנוססת כותרת הכינוס: "ישראל בשנת ה-60, הלעולם חוסן?". בעיני זו כותרת מביכה. אינני יודע האם לעולם חוסן. אבל אני יודע היטב במי זה תלוי. זה תלוי בנו. ורק בנו. במקורות נאמר עלינו שאנו עם של "עפר וכוכבים" או, בלשון היום, של "אופוריה או היסטריה". אין מצבי ביניים – "או סקנדל או פסטיבל". אני רוצה לומר לכם: כמי שהיה חייל כמעט כל חייו הבוגרים, "קפץ" לזמן מה לחיים האזרחיים הטובים וחזר לשירות, אני רוצה לומר לכם שאנחנו אכן "עם סגולה", ואולי גם "עם נבחר", אבל כנראה קודם לכל עם קשה עורף וקצר רוח. כשאנו מביטים בהוויית היום יום – היא אכן רצופת קשיים, לא פעם מתסכלת, מתנדנדת ללא תחושת כיוון ברורה. אולם כשאנו מרימים את מבטנו אל התמונה השלמה – אין מקום לטעות. עברנו 6 מלחמות – מלחמה בכל עשור – 2 אינתיפאדות ומתקפת טילי – קרקע – קרקע, ונותרנו חזקים. עברנו ממלחמה על קיומנו ב-48', אל שלושת הלאווים של ח'רטום לאחר 67' ועד להסכם שלום עם מצרים, ובשנות ה-90' – הסכם שלום עם ירדן ותהליכי שלום עם הפלשתינים והסורים. חרף כל המבחנים, ישראל קלטה עליה המונית, הכפילה את אוכלוסייתה פי יותר מ-10, ואת התוצר פי 60, טיפחה את הדמוקרטיה היחידה במרחב והפכה מקור ליצירתיות וחדשנות, מעצמת היי–טק ומדעי החיים. גבירותיי ורבותי, מה לפנינו? – מלחמת לבנון השנייה הותירה אותנו עם הרבה לקחים בתחומי ההפעלה המבצעית של צה"ל, מוכנות העורף, תהליכי קבלת החלטות בקבינט ובממשלה ועוד, ועוד. ולא אפרט. הנוף האסטרטגי שלנו מורכב. מחד, אנאפוליס ומאידך - אירן והחיזבאללה, סוריה והחמאס בעזה, וברקע - עירק, פקיסטן אפגניסטן. שנת מעבר בין מימשלים בארה"ב ואי ודאות קשה בכלכלה העולמית. החדשה הטובה היא שישראל היתה ונותרה המדינה החזקה ביותר מבחינה צבאית ואסטרטגית 1,500 ק"מ מסביב לירושלים. אך, רבותי, לא נכחד: אין אנו זקוקים למשקפת כדי לראות מה מתרחש סביבנו: בעולם של טרור מוסלמי, תפוצת טכנולוגיות גרעין צבאיות ומדינות סוררות (ויש חפיפה מסוימת בין השלושה) – ישראל עומדת בחזית. אנחנו לא לבד בעולם הקשה הזה, אבל אנחנו בשורה הראשונה. אלה הבנים שלנו שיעמדו שם ואלה הם כושר ההרתעה, ההכרעה והעמידה של ישראל, נחישותה לפעול כשהדבר מתחייב ועומק התאום שלה עם ארה"ב - שמעצבים את ביטחון ישראל, את המציאות האזורית ואף את ביטחון העולם החופשי כולו. בישראל פנימה, בימינו אלה, תם עידן האשליות. בימין, נמוגה לחלוטין האשליה כאילו בכוח הזרוע לבד אפשר יהיה להנציח את שליטתנו על עם אחר (שנספר כבר במיליונים). ובשמאל, נמוגה האשליה כאילו עומד לנחות עלינו "מזרח תיכון חדש", אוטופי. עם מות האשליות מבין רוב גדול של הציבור כי המזרח התיכון הוא סביבה קשה, לא צפון אמריקה ולא מערב אירופה, זו סביבה שבה אין חסד לחלשים ולא תהיה הזדמנות שניה למי שאינם יודעים להגן על עצמם. בסביבה כזו, עלינו לעמוד על שתי רגלינו, לפקוח עיניים, להתבונן, בלי למצמץ בפני המציאות – אכזרית ככל שתהיה. ידנו האחת מושטת לשלום, הופכת כל אבן ומחפשת כל דרך להגיע אליו, והיד השנייה על ההדק – מוכנה ללחוץ עליו ברגע שצריך. זו היא מציאות חיינו. לממשלת ישראל הנוכחית כמו לממשלות העבר יש אחריות היסטורית, מדינית ומוסרית למצות כל סיכוי, ואני מדגיש - כל סיכוי כדי להגיע להסדר. אם יש הזדמנות - אסור שנחמיץ אותה. חשוב שנתניע ונממש חזון של פרויקטים משולבים רבי היקף שישנו את פני האזור, יפתרו נושאי יסוד של מים, כלכלה וסביבה, ואף ישמשו פתח לשיתוף פעולה מדיני. הממשלה הנוכחית, ככל ממשלה בישראל, תפקידה הראשון הוא לחפש שלום וביטחון, להביא את בני העם הזה אל המנוחה והנחלה. כך נהגתי אני, כך נהגו אחרים. כך נוהג היום גם ראש הממשלה הנוכחי, אהוד אולמרט – ואני מבקש לחזק את ידיו במסע הארוך והמתיש אל השלום. אינני יודע אם יושג הסדר ב-2008, אך אני יודע שאם לא יושג הסדר – זה לא יהיה בגללנו. ישראל לא היתה מעולם ואיננה גם היום הצד המונע השגת שלום. אני רוצה לנצל מעמד זה כדי לומר: בין ידידי, אהוד אולמרט, וביני קיימת הערכה אישית עמוקה וידידות ארוכת שנים. כמי שהיה פעם בתפקיד, אני יודע להעריך את הקשיים הקמים כל בוקר מחדש לפתחו של ראש ממשלה בישראל, וכל עוד אנו פועלים יחד אסייע לו ולממשלה בכל – לטובת מדינת ישראל. אני מניח כי חלק מזרקורי המצלמות מחוממים כאן ומחממים אותי כדי שאשיב על השאלה המסקרנת את כולם: נכון. מה אעשה ביום שאחרי הגשת מסקנותיה הסופיות של ועדת וינוגרד? רבותי הצלמים, אם אפשר, תעמעמו קצת את אור הזרקורים. הדבר היחידי שאני יכול לומר לכם הערב הוא: שאעיין בדוח עם פרסומו, אשקול ואחליט מה נכון וטוב למדינת ישראל. ואת זאת אעשה. רבותי, כבר הייתי ראש ממשלה ושר ביטחון, הייתי גם שר חוץ ושר פנים, ורמטכ"ל, וראש אמ"ן ואלוף פיקוד, ואני אסיר תודה למי שראה בי מועמד ראוי לתפקידים הללו או בחר בי אליהם. עברתי הרבה בחיי ורק טובת המדינה תהיה לנגד עיני. וטובת המדינה היא אילן גבאי ז"ל מתחילת דברי כאן הערב ואבא שלו, אהרון גבאי, והאמהות והאבות של כל ה"אילנים". גבירותיי ורבותי, לא ניתן למוטט את ישראל צבאית, לא ניתן להתיש אותה בטרור ולא ניתן לגרור אותה למלכודת דבש דיפלומטית. כי אם איזו שהיא מ-3 האפשרויות הללו היתה נראית ליריבינו מעשית, הם היו מעדיפים אותה על השגת הסדר. הסדרים יציבים יושגו רק כאשר הצד השני יבין כי ישראל רוצה בשלום הוגן של אמיצים– אך מוכנה להרוג ולהיהרג על מה שחיוני לקיומה. ברור כי פתרון של שתי מדינות לשני עמים חיוני לישראל. עקרונותיו היסודיים חייבים לכלול: גבול מוסכם ומוכר המשקף שיקולי ביטחון ודמוגרפיה, כולל גושי הישובים הגדולים; החזרת פליטים רק למדינה הפלסטינאית; סיום הסכסוך וסיום התביעות ההדדיות; סידורי ביטחון הנדרשים לישראל. ועד אז, נשמור על חופש פעולה לצה"ל למלחמה בטרור בכל מקום ונפתח מענה טכנולוגי מבצעי לאיום הרקטות שעליו אנחנו עובדים במלוא הקיטור. בצה"ל ובמערכת הביטחון מתחולל כיום תהליך תיקון עמוק ומקיף. התקיים תחקיר כואב ונוקב של המלחמה האחרונה. הוסקו מסקנות – מבלי לחכות לשום דוח. אלפי חיילים בסדיר ובמילואים לחמו באומץ ותוך גילוי דבקות במשימה. מאה ותשעה עשר נפלו. רבים נושאים אתם נכות לכל חייהם. גאוותנו עליהם וליבנו עם משפחותיהם, כמו גם עם בני משפחות האזרחים שנפלו. צה"ל בהנהגת הרמטכ"ל, פועל בתנופה עצומה ליישם את הלקחים ולהבטיח שבעימות הבא, אם ייכפה עלינו – התוצאות תהיינה אחרות, כאלה שאינן נתונות לויכוח. אין לי ספק שאנחנו בדרך הנכונה. יחידות צה"ל יחד עם השב"כ פועלות יום ולילה ברצועת עזה ופוגעות קטלנית בגורמי הג'יהאד האיסלאמי והחמאס. חתירה למגע, יוזמה ודוגמא אישית לצד עבודת מודיעין וביצוע אווירי מדויק - ממקדים את הפגיעה ככל הניתן במחבלים עצמם. בפעולות בשנה האחרונה נהרגו מעל 300 מחבלים וייהרגו עוד אם לא יפסקו פעולות הטרור. צה"ל, צה"ל של כולנו, ראוי לגיבוי מכולנו כי הוא חומת המגן של העם הזה. כאן אני רוצה לומר את הדברים הבאים: בפעולות נגד המחבלים המבקשים לרצוח בנו נהרגים לעיתים גם אזרחים. זו אינה כוונתנו. מחבלים רבים עדיין חיים ונושמים, רק משום שאנו מבקשים לחסוך בחיי אזרחים. נמשיך לנהוג כך אם כי המחבלים אינם בוחרים את קורבנותיהם. לא ננהג כמותם. עלינו להפעיל לחץ ועוד לחץ על עזה. מה שלנו איכפת זה שתושבי שדרות והנגב המערבי יחיו בשקט. אם ל"שקט" הזה דרוש "רעש" בצד השני, יהיה רעש. עשינו הכל וניסינו כמעט הכל והם ממשיכים בירי על שדרות ועל יישובי הנגב. אנחנו נעשה הכל... כדי שהם יבינו שאנחנו נעשה הכל כדי שיהיה שקט. אני יודע שזה קשה אבל לי חשוב יותר השקט שלנו מהשקט שלהם. בשדרות ועוטף עזה ולעתים אף באשקלון עדיין נופלות רקטות. מערכת הביטחון אימצה את ישובי עוטף עזה ונכון שהעם כולו יאמץ אותם. ואני חוזר ואומר – אנחנו נביא פתרון לרקטות הקסאם כשם שהבאנו פתרונות בעבר – למחבלים בבקעת הירדן, לירי על הקיבוצים למרגלות רמת הגולן, לחדירות ולמתאבדים ברחובותינו. כך יהיה גם כאן ואנחנו נביא פתרון לרקטות הקסאם. תוכנית הגרעין האירנית נותרה איום מרכזי ליציבות העולם כולו ולישראל. מול אירן - יש הרבה מה לעשות בתחומי המודיעין והסיכול המדיני והאחר, בתחומי סנקציות, דיפלומטיה ועוד - בלי להוריד מהשולחן איזו מהאופציות. איננו מתכוונים לקבל אירן עם יכולת גרעינית צבאית, אנחנו פועלים בכל התחומים. הדבר שאין להרבות בו הוא דיבורים. מילים באמת לא עוצרות טילים. אין ברירה, מנהיגי ההווה חייבים לעיתים לאמר דבר מה, אבל בעניין זה נכון מאמר חז"ל: מילה בסלע – שתיקה בתרי. וכל המוסיף – גורע. שורש נוסף, עמוק, לדאגות התוקפות חלקים מאיתנו – למרות העוצמה והשגשוג בישראל – הוא המשבר הערכי. ישראלים רבים חשים שמשהו נפגם, שישראל איננה עוד הארץ שהכירו או חלמו עליה. יסוד הדבר הוא התחושה ש"באין חזון יפרע עם"; הציבור שחווה אכזבות מהעדר פתרון מדיני, הציבור שראה את ישראל מידרדרת בסולם הישגי התלמידים, ומטפסת בסולם השחיתות, חש שאין הדברים כפי שאנו רוצים שיהיו. חלקים גדולים מהציבור הזה - איבדו את אמונם במערכת הפוליטית, במניעיה וביושרתה, וגלשו לניכור ציני ומעט פטליסטי. זוהי מציאות כואבת. האתגרים שלפנינו סבוכים יותר ממה שנראה במבט ראשון. מה שנדרש היא מנהיגות שתדע להתמודד עם בעיות מורכבות. מנהיגות עם יושרה, אחריות, שיקול דעת ופיכחון. אומץ לקבל החלטות וכוח לבצע אותן. חיוני שנחזור אל היסודות, אל מקורות החוסן הלאומי שבלעדיהם לא יקום התיקון: - אל רוחו של צה"ל ואל האחדות בעם. - אל הסולידריות בחברה, אל הערבות ההדדית, אל ערך השירות – בסדיר ובמילואים – ואל דחיית ההשתמטות. - אל הכבוד בין אדם לחברו ובין רשויות המדינה לבינינו האזרחים. - אל תשתיות הסדר החברתי, צמצום הפערים וחיזוק הפריפריה. - ואל שלטון החוק והכבוד אל שלטון החוק. היסודות המובנים הללו שעליהם נבנו המדינה וצה"ל-חייבים לשוב ולהדריך אותנו. רק הנהגת אמת משרתת תחדש את רוח העם ותוביל אותו לחוף מבטחים. ואז גם החוסן הלאומי שלנו- לא יצטרך להיות נושא לימי עיון. תודה רבה