פלשתין ארצנו והיהודים כלבינו

כיצד למדנו שפלשתין ארצם? לא מקובל לבצע מטווחים על אדמתה של מדינה אחרת. אבל הערבים משתמשים בפלשתין כמטווח ברווזים וילדים כאוות נפשם. בכל עת שיעלה הרצון מלפניהם הם מכוונים אל השטח שלהם, פלשתין, וטווחים אל המטרה. ואי אפשר לומר שלא הזהירו את היהודים לא להסתובב בשטחי האש שלהם. הזהירו גם הזהירו והיהודים הטפשים ממשיכים להסתובב בשטח האש. לכן אל ליהודים לילל שהם נפגעים. מי שמסתובב במטווח נפגע. כיצד למדנו שהיהודים הם כלביהם של הערבים? ידוע שכלב מוכה חושף שיניים מדי פעם אבל כאשר הוא מוכה חזק יותר, הוא מסתיר את שיניו, ומתחיל לילל באופן מעורר רחמים. כך ראש ממשלת ישראל. בבוקר חשף שיניו ואמר מה שאמר על אספקת מנהלי המטווח במזון ודלק, ובערב התקפל, והחל לילל באופן מעורר רחמים. לידו יבב שר הביטחון שהחליט לפתוח את שערי הגיהינום ולספק לשם עוד דלק ומזון לכוחות המנהלים את המטווח. לכן מצאנו כי שיר הילדים הפלשתיני מבוסס על תובנה עמוקה של המציאות. היהודים הם כלבים, מוכים, ששיניהם קהו ורגישותם לעלבונות ירדה לאפס, ופלשתין היא המלונה הזמנית שלהם עד שיוכו סופית ויגורשו. יתכן כי ראש הלהקה יעשה את העבודה עבור השליט הערבי, וימשיך את הגירוש. בכך יוכיח סופית את הזמריר היפה "פלשתין ארצנו והיהודים כלבינו".