"הגיע הזמן להמם את האוכלוסיה בעזה באמצעות פעולות שעד כה בחלנו בהן. דומה שלמרות הסיכונים הכרוכים בכך, לא נותרה לנו ברירה אחרת". את המשפט המתלהם הזה לא כתב אליקים העצני ולא ח"כ אפי איתם, אלא יונת השלום הצחורה ירון לונדון, בטור הקבוע שלו בידיעות אחרונות, תחת הכותרת "טיפול בהלם".
כנראה גם ירון לונדון בכבודו ובעצמו היה זקוק לטיפול בהלם, כשהבין שכלו כל הקיצין נוכח עיניהם המבועתות של תלמידי שדרות המסתתרים מתחת לשולחנות מאימת הקאסמים המתפוצצים על ראשיהם, ולמראה אמהותיהם החרדות לשלומם.
רק אחרי שבע שנים בהן התפוצצו (לא "נחתו" לא "נפלו" ולא "שוגרו" בלשון המכובסת של התקשורת) אלפי קאסמים על שדרות ובנותיה, נפל לירון לונדון האסימון שהביאו להמליץ: "להמם את האוכלוסיה בעזה".
יש לקוות שירון לונדון יפנים את הלקח המר של גירוש תושבי גוש קטיף שהגביר אלפי מונים את שיגור הקסאמים, ואולי יפסיק להטיף לנו להמשיך באותה דרך של עקירת יישובים גם ביהודה ובשומרון ולסגת גם בירושלים, ממקומות שיוכלו לשמש בסיסי שיגור רקטות לשרון ולגוש דן, דוגמת משגרי הקסאמים המוצבים על חורבות יישובי גוש קטיף.
משום שאם יתפוצצו חלילה קאסמים בנתב"ג, בנתניה ובכפר סבא, קריאתו של לונדון להלום בקלקיליה ובטולכרם תבוא אז כמובן מאוחר מדי.
בניגוד לירון לונדון שהחל אולי להתפכח, עמיתו נחום ברנע, ממשיך לתפקד כמשקיף או"ם נייטרלי על הסכסוך העקוב מדם, כשהתגולל בלעג במאמרו "שלושה שחיסלו" על השרים: מאיר שטרית, יצחק כהן וזאב בוים, שקראו בישיבת הממשלה לחסל את מנהיג החיזבאללה, כאשר לעומתם ברנע שיבח את שר הביטחון אהוד ברק, שקרא להימנע מחיסולו את השיח' חסן נסראללה בשל החשש שמחליפו יהיה גרוע מימנו. לפי ההיגיון העקום הזה יש להימנע מלהעניש מנהיגים פושעי מלחמה, שמא יורשיהם יהיו גרועים מהם.
