שוב פעם ניצחון פלשתיני. הפעם של החמאס. ראשי ארגון הטרור הוכיחו למדינת ישראל כיצד עושים הסברה, כיצד מבינים תקשורת, כיצד מקדמים אינטרסים מדיניים בכלים פשוטים וזולים. הכל עניין של מעוף, יצירתיות ומחשבה. למעשה, כל מה שחסר לנו.
בימים האחרונים, העולם ראה חשכה בעזה. הוא ראה סבל פלשתיני, מתים על שולחן הניתוחים נטול חשמל, רעבים ברחובות, ילדים בבתים. ואנו - מביטים מרחוק, כמעט חסרי אונים. לטענת קצינים בכירים בצה"ל, הכל היה מתוכנן. בראיונות שהעניקו לתקשורת, הם טוענים להגנתם כי "בחמאס הורידו את השאלטר במכוון", כי "הכל הצגה פלשתינית", ו"שבארגון תכננו את הכל מראש".
אלא שכאן עולה שאלה פשוטה: אם צה"ל ידע כי זו הצגה, וידע אף את הנזק שיכול להיגרם מאותה "הצגה", מדוע הוא לא נערך בתוכנית הסברה מקיפה? מדוע לא יצאו קצינים בצה"ל לתקשורת הבינלאומית והוכיחו את טיעוניהם? האם בכך די? האם אמירה לקונית מספיקה לעצור את גל ההסברה שמובילים פעילי החמאס?
תמוהה בעיני העובדה, כי בישראל משוכנעים כל כך בצדקתם, אך מתאמצים, ממש מתאמצים, שלא להסביר לעולם את האמת. במקום לצאת בקמפיין הסברה מקדים, נרדמנו בשמירה. למעשה, הכישלון שלנו הוא כפול: ראשית, בכך שלא מנענו נזקים בהסברה מקדימה אודות הטרור הפלשתיני וניצול ההקלות שמעניקה ישראל לצרכי הפעילות החבלנית, ושנית, בכך שלא הובלנו מהלך מאורגן, ברור, וחד, לאחר הניצחון הפלשתיני בתקשורת הבינלאומית. ועכשיו, הם שם חוגגים. איסמעיל הנייה יכול היום להיות מרוצה. אולי אפילו לומר לנו מילת תודה.
בחמאס מבינים את השיטה הכישלון האמיתי של ראשי ההסברה בישראל, ביניהם משרד החוץ, משרד הביטחון, דובר צה"ל, משרד ראש הממשלה, וראשי משרד מתאם הפעולות בשטחים, הוא בכך שבמשך שנים הם הפקירו את הזירה. הכישלון הנוכחי בהסברה, הוא רק סימפטום אחד לשנים של חוסר מעש תקשורתי.
שלטים עטפו את רחובות עזה, נרות כיסו את הלילה, רשת אל-ג'זירה חגגה, והמהלך הפלשתיני היה פשוט: תכנון. תכנון. ותכנון. הרבה תיעוד, הרבה דרמה, היערכות לקרב הסברה מראש. בחמאס יצאו לתקשורת הבינלאומית, הזמינו אותה אליהם, קבעו מסרים ברורים מראש, חזרו עליהם במדויק, ובסופו של דבר, הצליחו לנצח מדינה שלמה, כאשר כל הקלפים היו לצידנו.
לחמאס יש תחנת טלוויזיה, תחנת רדיו, אתרי אינטרנט בשבע שפות שונות, תמונות שמתעדכנות מדי יום ושעה, קטעי וידאו זמינים און-ליין, ראיונות מוכנים להעתקה. תמלולים. חברים יקרים, האם מדינה מפותחת, עם עודף תקציבי, אינה יכולה להתמודד עם מערך ההסברה של חבורת טרוריסטים? נראה שלא. אצלנו, סבורים בכירי ההסברה, כי עשינו כל מה שהיה נחוץ. אלא שמבט באתרי האינטרנט הממלכתיים, מעלה תמונה קשה. באתר צה"ל לא הוזכר הנושא ולו במילה. למעשה, צה"ל לא עשה שימוש בכלי האסטרטגי הטוב ביותר, אשר משמש כיום את החמאס באופן נאמן, כדי להפיץ מסרים, תמונות, ומידע אודות הסיבות שהביאו את ישראל לנקוט בצעדי הצמצום כלפי הרצועה.
אפילו שגריר ישראל לשעבר במצרים ובשבדיה, צבי מזאל, מודה היום כי "יש מקומות באירופה שכלל לא מכירים את שדרות". זה כבר אומנם תפקיד משרד החוץ, אך נראה שהוא מצביע על כישלון תפיסתי במערכת רקובה ממחשבה.
מי שחשב שהמצב גרוע, אולי צריך להתעודד. מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, ד"ר אלון ליאל, סבור דווקא שישראל עשתה כל שביכולתה, כדי להגן על עצמה הסברתית. בראיון לתקשורת הוא טוען כי "ישראל מבליטה היטב את המצב הנתון". לדבריו, לא ניתן לנצח את תמונות הסבל הפלשתיני. ואנו נשאל: על מה בדיוק מסתמך ד"ר ליאל בקביעתו החד-משמעית? ובכן, לא כל כך בטוח. שימו לב:
1) ישראל אינה עושה שימוש באינטרנט ככלי הסברה מוביל להפצת מסרים: היא אינה מפרסמת נתונים אודות פעילות הטרור, מסתפקת בהודעות לקוניות בלבד (אם בכלל), אינה מתרגמת את אתריה לשפות שונות, מזניחה את הספרדית, הצרפתית, הגרמנית, ובפעמים רבות - גם את האנגלית. שלא לדבר על הערבית.
2) אין צוותי תיעוד ומידע. למעשה, בחלק מן המקרים הם אולי קיימים, אך תוצריהם אינם מגיעים לקובעי מדיניות ההסברה. הנתונים נשארים, אחרי הכל, בחדרי חדרים.
3) ישראל אינה מחזיקה צוות מסבירנים מובחר, המסוגל להעביר מסרים בשפות השונות.
4) ישראל אינה מתרגמת חומרי הסברה ומפרסמת אותם באופן זמין על הרשת, לטובת עיתונאים, פעילי הסברה ותומכי ישראל. אין תמלולים, אין ראיונות, אין יוזמות.
5) ישראל אינה מתעדת את הסבל הישראלי בתמונות. אינה יוזמת קמפיינים גלויים להטעמת המסר. וכלשונו של השגיריר לשעבר: "יש מדינות באירופה שלא שמעו על שדרות". איננו אוספים נתונים אודות הקסאמים, איננו מסבירים את חיי השגרה של תושבי הדרום.
6) כבר שנים ארוכות שישראל אינה מסוגלת לסכם את מספרם של פיגועי הטרור בישראל, את מספר ההרוגים הישראלים, את כמות הפצועים. מכל מקום, הדברים אינם זמינים לעיתונאים זרים בשפות השונות. רק לאחרונה עלה אתר השב"כ, שמנסה לתת מענה חלקי לדברים.
7) ישראל אינה מיטיבה לדבר אודות האידיאולוגיה הקיצונית, הרדיקלית, שעוטפת את ראשי החמאס, אשר היום כבר נשמעים בתקשורת כ"אבירי זכויות האדם". אין די בהודעות לקוניות. אין די באמירות אגב. נדרש תכנון, אסטרטגיה, שיטה.
8) קציני צה"ל מרבים להתראיין לתקשורת הישראלית, ובעיקר לאמצעי הרדיו, כאילו אנו, בישראל, הזירה שזוקקה להסברים. כמה מהם באמת מתראיינים לתקשורת הבינלאומית? ובאילו שפות? ומתי? קולם לא נשמע.
9) והאבסורד הכי גדול: אם אותם הקצינים כבר מתראיינים לרדיו הישראלי, מדוע שאת אותם מסרים לא יתעדו באתרי צה"ל, או יתרגמו אותם לאנגלית, על-מנת שישמשו גם את התקשורת הזרה?
10) גם כשיש לנו הזדמנות הסברתית נפלאה, אנו נוטשים אותה כלא הייתה. רק בשבוע שעבר: משאית מלאה בחבלה ונפץ, עוברת את מעבר כרם שלום, כשהיא במסווה של משאית עם "ציוד הומאנטארי". ישראל עולה על המזימה, עוצרת את המחבלים, ולא עושה דבר. אפילו הודעה לקונית לא תמצא באתר דובר צה"ל ובאתר משרד החוץ. מישהו שמע על כך? מישהו עשה בכך שימוש מושכל כדי להסביר מדוע ישראל אכן נוקטת במדיניות ההגבלות?
חברים יקרים, האחריות הכוללת היא של שרת החוץ, ציפי לבני. המחדלים שהיו במלחמת לבנון השנייה, חזרו על עצמם גם בפרשה זו. על נושא ההסברה דובר כבר רבות, ונראה כי הגיע הזמן שראש הממשלה יישם את ההחלטות שהוא עצמו קיבל - להקים גוף הסברה ממלכתי, שיהיה אחראי על התפיסה הכוללת, על הכוונת המדיניות.
ההמלצות שנכתבו בידי מזכיר הממשלה הקודם, ממשיכות לעלות אבק במגירות אחד הארונות של ראש הממשלה. ד"ר ליאל, מבקר המדינה, כבר בשנת 2002, ציין כי מערך ההסברה הישראלי זקוק לרפורמה מיידית. אם כך, כיצד ניתן לומר, כי ישראל אכן עושה "ככל שביכולתה במצב הנתון", כאשר שנים על גבי שנים היא אינה מיישמת את ההמלצות של עצמה?
בסופו של יום, מסתבר לנו שלא רק בעזה עלטה, אלא שכל מערך ההסברה של מדינת ישראל מוכה ירח, ומגשש באפלה. אולי אף יותר חמור: אולי הוא פשוט עצלן, נרפה, ונוקט בגישה של רשלנות פושעת, תוך מעילה בוטה בתפקידו.