כבר חלפו 60 שנה מאז קום המדינה, ולמרבה הצער היא עדיין לא למדה להעניק לאזרחיה את שירותיה החיוניים. בעוד שחייליה המגוייסים מוכנים לחרף למענה את נפשם, היא נמנעת מלהחזיר להם כגמולם, בעת חזרתם לחייהם האזרחיים.
וכך נגזר על החייל המשוחרר, חסר האמצעים, להיוותר בודד במערכה הקשה והאכזרית להבטחת עתידו. אלה הם פני הדברים כאשר הוא משווע לעבודה, ללימודים באוניברסיטה, או לרכישת דירה משלו. וכאשר המדינה נמנעת מלהיחלץ לעזרתו - הוא נאלץ להיחנק בביצה העכורה, שאליה נקלע, ולהרים, בלית ברירה, ידיים.
אלא שאדישות המדינה כלפי אזרחיה אינה מופגנת רק כלפי החייל המשוחרר. האזרח המצוי נתקל בה על כל צעד ושעל, עת שהוא נזקק לשירותיה. את המכה הכואבת ביותר סופגים, מן הסתם, האזרחים המוגבלים, אלה מביניהם שהם נכים, כאשר אינם מצליחים למצוא נגישות ליעדיהם. כמותם גם אותם חולים סופניים, שהמדינה מונעת מהם, ברשעות, את תרופותיהם החיוניות, שאינן כלולות בסל הבריאות, ומחרים מחזיקים אחריהם, בקול ענות חלושה, בני גיל הזהב, שהמדינה נוטשת אותם בזיקנתם, נמנעת מליידע אותם על זכויותיהם כקשישים, מקציבה להם סכום זעום של ביטוח לאומי, שאותו הקפידו לשלם כל חייהם, ומרחיקה מהם את היעדים החיוניים להם, על-ידי סגירתו של בית המרקחת הקרוב בסניף קופת החולים שלהם, או חיסול תחנת האוטובוס הקרובה לביתם, בתירוץ של ייעול וחיסכון ומבלי להתחשב כלל במוגבלותם. שלא להזכיר את ניצולי השואה הדואבים, שעד שיראו את הכספים הנגזלים, המגיעים להם כדין - תצא נשמתם, תרתי משמע.
"ייעול וחיסכון" אבל, אין שום צורך להרחיק לכת. על האזרח המצוי מוערמת, מידי יום, מסכת של קשיים. מי שמבקש, למשל, להזמין בטלפון תור לקופת החולים שלו, נאלץ להוציא את עיניו כל אימת שהוא מחפש את רישום הקופה בספר הטלפונים. זה, מסתבר, אינו מובלט בו כלל ומופיע, למרבה האירוניה, באותיות הקטנות דווקא, הזהות בגודלן לרישום מענו הרגיל של סתם אזרח מן השורה. אכן, זלזול מופגן!
גורלו של מי שנזקק לספר השירות של קופת החולים, כדי לאתר רופא-מומחה, אינו שפיר יותר, מהסיבה הפשוטה: הספר חדל מלהופיע בשלוש השנים האחרונות, מטעמי חיסכון כמובן. ומי שמבקש, לחלופין, להתקשר למוקד "מושלם" של קופת החולים הכללית, כדי לברר את זכויות הביטוח הרפואי שלו - מושב גם הוא ריקם. המוקד החיוני הזה פשוט נעדר מספר הטלפונים.
אבסורד, הזועק לא פחות לשמיים, הוא היעדרו עד היום של בית-חולים בעיר גדולה כמו אשדוד, שתושביה נאלצים להתאשפז, או לבקש מזור למדוויהם, בעיר אחרת, רחוקה יותר. ואילו החולים האונקולוגיים, המתגוררים בצפון הארץ, נאלצים להרחיק נדוד עד לחיפה כדי לקבל את טיפולי ההקרנות והכימותרפיה שלהם, פשוט משום שאלה אינם קיימים בצפון הרחוק. עד לעצם הימים האלה גם נמנע מתושבי הצפון להגיע לשדה התעופה של ראש פינה, שנסגר אף הוא...מטעמי חיסכון.
מדינה שלומיאלית מן המפורסמות הוא שמוסדות-מדינה רבים עדיין מטרידים את האזרח המצוי בחובה להגיע ישירות אליהם, כדי לסדר עניינים, שניתן לסיימם בשיחה טלפונית אחת, ובבתי העסק אין מחזירים ללקוח את כספו, כאשר הוא מבקש להחזיר מוצר פגום, כשלכל היותר מפקידים בידיו זיכוי, שאין לו חפץ בו. ואחרונה, לא חביבה, מע"ץ: זו שחוסמת כבישים, לצורך תיקונים, אבל את תמרור האזהרה על ביצוע העבודות היא מציבה רק צמוד לאזור התיקון, במקום להציבו במרחק סביר, כדי שהנהג יוכל לתמרן את ריכבו לכביש מקביל אחר.
אלא שבכך לא תמו הצרות שממיטה עלינו מחלקת העבודות הציבוריות. כבר הזכרנו בעבר את מחדל הכבישים האדומים שלה, כמו כביש הערבה, למשל, שגבה עד היום קורבנות רבים בנפש, במידה רבה בשל הימנעותה מבניית תשתית ראוייה לשמה.