במה זכה יתרו, גוי וכהן, לעבודה זרה, שפרשת השבוע תיקרא על שמו? ואין זו סתם פרשה, אלא זו בה מופיעים עשרת הדברות - מצוות היסוד הנצחיות של עם ישראל. אומרים חכמינו: יתרו זכה למה שלא זכו אברהם אבינו, משה רבינו ואהרון הכהן - לפרשה על שמו - משום שלימד את משה את חשיבות מינוי השופטים ואת דרכם, בחירתם ועבודתם.
ואכן, בטרם הגיע יתרו לבקר את חתנו, נפל כל הנטל על כתפיו של משה. "וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב", מספרת התורה.
יתרו, שהיה הכהן הראשי של מדין ומתוקף כך בעל ידע וניסיון בסדרי שלטון, הבהיר למשה שזה לא יילך לאורך זמן: "נבול תיבול גם אתה, גם העם הזה אשר עימך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך". אולי אתה מוכן להקריב את עצמך, אבל לא רק אתה תקרוס, אלא גם העם, שיצטרך לעמוד בתור שעות על גבי שעות על-מנת לקבל פסק דין.
עצתו של יתרו ידועה: למנות שופטים, וליתר דיוק - למנות הרבה מאוד שופטים. הוא הציע למנות שופט על כל עשרה מישראל, ואחר כך שופט על כל חמישים, ואחר כך שופט על כל מאה ולבסוף שופט על כל אלף. רש"י עושה עבורנו את החשבון: 78,600 שופטים על 600,000 גברים בני 20-60, וכנראה על 3 מיליון אנשים בכלל.
יש האומרים, ספק בצחוק ספק ברצינות, שהליטיגטוריות המאפיינת את העם היהודי התחילה כבר אז. כאשר יש כל כך הרבה שופטים, טבעי שקל ונוח להגיע אליהם, ומכאן קצרה הדרך לפיתוח אופי תובעני-לוחמני בחיי המשפט.
יכול להיות, אבל יותר סביר לומר, שהיה זה שיעור מאלף בחובתו הראשונה של כל שופט ובחובתה הראשונה של כל מערכת משפט: לספק פיתרון מהיר ככל האפשר.
משה עצמו, כאמור, היה מוכן לשבת כל היום על-מנת לתת תשובות במהירות. ביזור סמכות השיפוט לרזולוציות כה גבוהות, משמעותו היתה שכל עשרה מבני ישראל יכולים לקבל מענה מיידי בכל תחומי המשפט: אזרחי, מסחרי או פלילי.
יתרו לא הסתפק ביצירת המערכת אלא גם קבע את התכונות המאפיינות שופט ראוי לשמו. על השופטים, אמר, להיות "אנשי חיל, יראי אלקים, אנשי אמת, שונאי בצע". מפרש רש"י:
- אנשי חיל - עשירים, שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים.
- אנשי אמת - אלו בעלי הבטחה, שהם כדאים לסמוך על דבריהם, שעל-ידי כך יהיו דבריהם נשמעים.
- שונאי בצע - ששונאים את ממונם בדין.
את הביטוי "יראי אלקים" לא מוצא רש"י לנכון לפרש, משום שהוא פשוט: שופט בשר ודם חייב לדעת שיש מעליו שופט עליון, אדון העולמים, הבוחן כליות ולב. ואילו התכונות האחרות מצביעות על שופטים בלתי תלויים, אמינים ומי שהכסף כלל אינו משחק תפקיד אצלם - לא כספם שלהם, קל וחומר לא כספם של אחרים.
ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין, מפרש אחרת תכונות אלו:
- אנשי חיל - אינם יראים מבשר ודם, להעמיד על הצדק.
- אנשי אמת - ששכלם ישר ונוכח עם האמת.
- שונאי בצע - יהא טבעו לשנוא עוולה.
גם לנצי"ב ברורה משמעות התכונה "יראי אלקים", והוא מוסיף עליה שוב את עקרון האי-תלות, ומצרף את השכל הישר ואת היושר הטבעי.
הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק ב') מבדיל בין התכונות הנדרשות לשופט בסנהדרין לבין שופטים מן השורה. יש להסביר, שהיו שני סוגי סנהדרין: בית הדין הגדול בן 71 החברים שישב בירושלים, ובתי משפט מחוזיים בני 23 חברים שישבו בערים המרכזיות.
השופטים מן השורה היו חברים בהרכבים בני שלושה כל אחד, והם עסקו בסכסוכים כספיים יום-יומיים.
הדרישות מחברי הסנהדרין היו גבוהות ביותר: "חכמים ונבונים, מופלגים בחוכמת התורה, בעלי דעה מרובה, יודעים קצת משאר חוכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות" ועוד. יש גם דרישות חיצוניות: "כשם שבית דין מנוקין בצדק, כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף".
גם השופטים בהרכבים של השלושה לא יכלו להיות אנשים מן הרחוב. "צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חוכמה וענווה ויראה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להן ובעלי שם טוב". והרמב"ם ממשיך ומפרט מהו פירושה המעשי של כל מידה כזו.
חשוב לראות מה איננו מופיע בתכונות הנדרשות - לא אלו שציין יתרו (הן לפי פירוש רש"י והן לפי פירוש הנצי"ב) ולא אלו שנפסקו להלכה לדורות: אין שום דרישה לידע משפטי נרחב. תאמרו: זה מובן מאליו. בהחלט ייתכן. תאמרו: לזה מתכוון הרמב"ם באומרו "חכמים ונבונים". בהחלט ייתכן. אך אולי יש סיבה מוסרית עמוקה יותר לשתיקה זו.
מהו תפקידו של שופט? מתן פסקי דין הוא האמצעי ולא המטרה. הענשת העבריין היא האמצעי ולא המטרה. תפקידו של השופט הוא להשכין שלום. כאשר מדובר בסכסוך אזרחי, עליו לפתור את המחלוקת כך שהצדדים יוכלו להשיב על כנם את היחסים הטובים ביניהם. כאשר מדובר בעניין פלילי, עליו להעניש את העבריין כדי שהציבור יוכל לחיות בשלום ובביטחון.
לא במקרה יש לנו בית משפט שלום, שהפך להיות הערכאה המרכזית והחשובה ביותר בחיי היום-יום, ולא במקרה בית הדין היהודי המודרני הראשון בארץ במאה ה-20 נקרא "בית משפט השלום העברי". שופט טוב משכין שלום, ושופט טוב יודע שככל שחולף הזמן מפרוץ הסכסוך או מהתרחשות העבירה - כך נחלשים הסיכויים להשכין שלום.
כדי להיות משכין שלום, אין די בלהיות משפטן טוב. צריך גם - ואולי בעיקר - תכונות אישיות מתאימות. שופט שאינו ירא מאיש, שופט שאינו מתגאה על בעלי הדין, שופט שאינו לוטש את עיניו לממון ולכבוד, שופט בעל מוניטין ואהדה ציבורית - זהו האיש המתאים למשימת השלום.
מתווכחים אצלנו על הדרך למנות שופטים, על הרכב הוועדה, על השפעה פוליטית - וכמעט שלא מדברים על הדבר החשוב באמת: על התכונות הדרושות משופט ראוי לשמו. וגם כאשר מדברים על תכונות כאלו, עוסקים בעיקר בידע המקצועי ובאופי הפסיקה, ולא בטיבו של האדם.
מערכת המשפט שלנו חולה. הסחבת אוכלת בה בכל פה. פסקי דין ניתנים לאחר שנים רבות. שופטים מתגלים כחסרי מזג מתאים. אנשים שאינם מתאימים לכס השיפוט נותרים עליו עשרות שנים. בכירים במערכת עסוקים במלחמות על כבוד והשפעה.
בלי מערכת משפט תקינה, אין חברה בריאה. ובלי חברה בריאה, אין מדינה בת קיימא. ערכי היהדות מציבים מודל ברור ביותר של שופט ראוי לשמו ושל המשימות הניצבות בפניו. עלינו לחזור לערכים אלו בטרם יהיה מאוחר מדי.