בסיעתא דשמייא ובהרבה מאמצים זכינו להעלות למודעות הציבורית ולהציף את הנושא של סמכות בית המשפט ע"י עמידתם האמיצה של שבע הבנות מול מערכת משפטית שלימה. למותר לציין, שהבנות בחרו בדרך זו מרצונן החופשי ואף אחד לא כפה עליהן ולא תפס טרמפ על הסיפור.י תרה מכך, הורי הבנות, האמונים יותר מכל על דאגה לבנות, העדיפו לכבד את מאבקן ולא לשחררן מיד.
אך עלינו לזכור שהסיפור מבחינתנו עדיין לא הסתיים. בכלא נווה תרצה יושבת מזה כחודשיים צביה שריאל בת השמונה עשרה מאלון מורה.
צביה ניסתה להניס ערבים שחדרו ליישובה בסמוך למקום הרצחו של הילד רמי חבה הי"ד,וכפרס על דאגתה לשלום הציבור היא נעצרה. מאז מעצרה, היא לא מכירה בסמכות בית המשפט, בטענה הדומה לטענת 7 הבנות, "כי הזכות להתיישב במרחבי ארצנו או להניס פורעים ערבים המסכנים את חיי התושבים, אינן מהוות כל עבירה במדינה יהודית". צביה סובלת מהתנכלות והתעללות בדומה למה שעברו 7 הבנות, אך היא ממשיכה לדבוק באמונתה ולא להכיר בסמכותו של בית המשפט, בית משפט שבנשימה אחת משחרר מחבלים ערבים ועוצר נערות יהודיות הדבקות בארצם.
בנוסף, ישנה גם קבוצה של אסירים יהודים לאומיים, שחלקם פעלו מתוך מצוקות ביטחוניות ובמטרה לעצור את ההפקרות הביטחונית וחלקם פעלו כדי לעצור מהלכים הרסניים כמו הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, המשותף לכולם שרצו להיטיב עם העם היושב בציון. גם אם לא כולם מזדהים עם מעשיהם, כולנו צריכים לדרוש את שחרורם ומיד, ואפילו רק בגלל העובדה שממשלת ישראל שחררה כבר אלפי מחבלים ערבים.
האסירים הטריים ביותר מבין רשימה זאת, הם האחים מורדי ואליצור הראל-לווינשטיין שכבר ישבו בעבר כחצי שנה על ניסיון חסימת כביש איילון ע"י מכונית שרופה, ובגלל יצרי נקם וסגירת חשבון עם מתנגדי הגירוש הם נכנסו לכלא עד תום ההליכים.
יש גם את האחים שחר ושלומי דביר-זליגר, עופר גמליאל, ירדן מורג, אריה טסלר ועוד כ-25 אסירים יהודים היושבים כבר מספר שנים מאחורי סורג ובריח. רובם ככולם בעלי משפחות, שילדיהם, במקרה הטוב, זוכים לבקרם אחת לשבוע מאחורי זכוכית. חלקם לא זוכים לצאת כלל לחופשות ואפילו לברית או לביקור של סבא גוסס אין הם יכולים לצאת.
כיהודים האמונים על מצוות פדיון שבויים והערבות ההדדית עלינו להצטרף לקריאה של ועד רבני יש"ע ואישי ציבור נוספים ולדרוש את שחרורם של כל האסירות והאסירים היהודיים הלאומיים. עלינו לנצל את טיפת האמפטיה והאהדה הציבורית - לה זכו שבע הבנות ולקדם את שחרורם של אלה שנותרו מאחור. כי אם בתוך המחנה שלנו פנימה אין ערבות הדדית מה לנו כי נלין על האדישות כלפי אחינו הגיבורים בשדרות.
כבר נוכחנו לדעת שלחץ ציבורי עוזר, לכן, עלינו לחזק את משפחות האסירים שסובלות יום יום בלי אבא ובעל, עלינו ללחוץ על כל מי שאפשר ולנסות להשפיע על מקבלי ההחלטות בתוך הכנסת ומחוצה לה, ובעזרת ה' נזכה יחד לשחרר את כל אסירי ציון בציון ובאו ציון ברינה.
