מי שהיה זקוק להוכחה נוספת מהי התבונה הפוליטית - מדינית - צבאית מבית היוצר של המנהיגות הישראלית, קיבל בשבוע שעבר שעור לדוגמה מן הפלשתינים בעזה. תרגילי ההחשכה, ילדי הנרות, ההצגה התיאטרלית המבוימת לתלפיות, פריצת הגדר והנהירה ההמונית למצרים, המחישו שוב הפעם עד כמה החלטורה כה ארורה ואכזרית.
כל כסיל היה צריך לצפות את ההתחרשות הזו, במוקדם ובמאוחר. צוותי החשיבה, המוחות הקודחים, המודיעין, הבינו הכל, להוציא דבר אחד פעוט: אוכלוסיה של מיליון וחצי תושבים לא תשב בשקט והיא תנסה כל דרך אפשרית להפיל בפח את ישראל. ומה עם המנהיגים הישראלים? שקט ברשת: הצבא המשיך בפעילותו אך נכשל, במקרה הטוב, בהערכת הסיכוי למהלך כה דרמטי, ובמקרה הטוב חשב שאם יקרה, כי אז הוא ישחק לטובתנו. כדי לא להישמע קנטרני וביקורתי, הנה להלן כמה עובדות שהיו יכולות להדליק פרוז'קטורים אדומים במסדרונות הממשלה.
בבחירות בעזה, החמאס זכה באופן ברור לתמיכת רוב הציבור. צא ולמד שההנהגה של חמאס וכל פעילותה הרצחנית אינה נתמכת על - ידי כמה אלפים, אלא על-ידי רובה המכריע של האוכלוסיה, אחרת לא היו בוחרים בחמאס. מה ציפו מנהיגי ישראל שהאוכלוסיה שרק אתמול תמכה בחמאס תתנער מהנהגתה? הסבל ליכד את השורות והקיצוניות גברה. אבו מאזן וחבורתו גורשו מן העיר וזנבם בין הרגליים.
המשבר ההומניטרי שעליו הכל מדברים בו, בין אם הוא אמיתי ובין אם הוא מדומה, לא יכול היה להצמיח תועלת לישראל, כל עוד היא ממשיכה באותה המדיניות. גם אם המשבר ההומניטרי היה עמוק מאוד, עדיין הוא לא היגיע לממדים שיכולים היו להביא להקאתה של הנהגת חמאס מעזה.
המדיניות הישראלית מאז היציאה מעזה וההסברה כשלו כשלון מוחץ. כל יום או כל שבוע, תלוי במידת ההתעניינות של כלי התקשורת המופעלים ביעילות ראויה לקנאה על-ידי הפלשתינים, המדיניות של ישראל השתנתה: כן סוגרים את המעברים, לא סוגרים את המעברים; כן מעבירים אספקה, ומחר לא מעבירים; כן סולר, לא סולר. ומה המשמעות: הפלשתינים הבינו מייד את החולשה הישראלית, החשש, ההססנות, וניצלו אותם עד תום.
מייד לאחר היציאה מעזה ישראל הייתה חייבת לנתק את כל הקשרים עם עזה. לפעמים יש צורך לכרות איבר כדי להציל את הגוף. אך, כצפוי, ישראל רקדה על שתי החתונות. היו מי שדחפו להמשיך להיות הפטרונים הכלכליים של עזה מתוך אינטרסים כלכליים מובהקים. בפני אלה לא עמד שום מנהיג ישראלי. וכך, בצורה מטופשת שאין לתארה, הפלשתינים המשיכו להעיף טילים על שדרות ועוטף עזה ואנחנו המשכנו לספק את צורכיהם הקיומיים.
יתכן שהדברים הבאים יידחו על - ידי גורמים שונים, אך מותר היה לחשוב גם על האפשרות הבאה, בעת היציאה מעזה: השליטה הישראלית על כל המעברים היבשתיים, הימיים והאוויריים אפשרה לפלשתינים להציג את עצמם ככלואים בתוך בית הכלא הגדול שנקרא עזה. השליטה של ישראל על המעברים הללו הפכה אותה אחראית על המצב בתוך עזה. השאלה מה התועלת ומה הייתה החשיבה מאחורי מדיניות זו? התשובה הכה צפויה היא שיקולי ביטחון, היינו אי - הכנסת נשק בכמויות אדירות שיכול לשמש נגדנו, כאילו היום הם אינם עושים זאת. נניח שזה נכון, אך עם זאת, לעולם לא יוכלו הפלשתינים בעזה להצטייד בכמויות נשק וסוגי נשק אשר עלולים לסכן את קיומה של ישראל. במצב הזה, כאשר המעברים פתוחים ואין בעיות הומניטריות מדומות או לא, לישראל הייתה מלוא הזכות לפעול בכל העוצמה הצבאית הנדרשת, מבלי שהיא תסתבך עם דעת הקהל העולמית.
גם לאלה שאינם רוצים לראות את המציאות נכוחה, יש לומר שעזה זו מדינה מוזרה, אך מדינה. מי שיצאה וידו על העליונה מן האירועים של פריצת הגבול למצרים, זו מצרים עצמה. היא תצטייר כהומניטרית לחלוטין, אך היא תדע גם להחזיר את כל הפלשתינים לעזה. יש לסמוך על מצרים שתדע לעשות זאת בכל אמצעי העומד לרשותה. מי שתצטרך להתמודד שוב עם המצב החדש שהוא גרוע לאין שיעור מזה שהיה קודם, זו ישראל.
ישראל חייבת לשנות את המדיניות שלה כדי להתנתק באופן אמיתי מעזה. היא חייבת להודיע שתוך חודשים היא תפסיק לחלוטין לספק לעזה את כל מה שהיא מספקת היום תוך פתיחת המעברים הימיים והאוויריים, לפחות. בתום התקופה הקצובה, חייבים לממש את האולטימטום. ברגע שנעשה זאת, לא יוכל החמאס לטעון לשום משבר הומניטרי ולא שום כיבוש. אם הקסאמים ימשיכו לעוף על ישובים הנגב, תוכל ישראל לאמץ את המדיניות שיושמה בלבנון: מלחמת חורמה, בכל האמצעים, עד להיווצרות תנאים להקמת רצועת ביטחון בכל צפון עזה בה ישבו כוחות בינלאומיים. המדיניות הנוכחית שקרסה, לכן יש לחפש ולבחון גם פתרונות בלתי קונבנציונליים.
