פעם הזדמנתי לאיסלנד - מדינת אי בת כרבע מיליון תושבים - ולקחתי סיור מודרך בעיר הבירה ריקייוויק.
במהלך הסיור הורה המדריך לנהג לעצור ליד בית קטן וחד קומתי המוקף גדר אבנים בגובה של כחצי מטר ומעליו מתנוסס דגל הלאום של איסלנד.
המדריך הסביר שזהו בית הסוהר של איסלנד. לדבריו בית הסוהר ריק מדיירים, כיוון שהאסיר ששהה בו הספיק כבר להשתחרר כמה שנים קודם לכן (אני לא מעודכן באשר למצב שם כיום, אבל לא אתפלא אם בינתיים נכלאו שם עוד איסלנדי או שניים כי הפרלמנט האיסלנדי החליט להתפרע וביטל את החוק האוסר על שתיית בירה...).
אני מנחש שבית הכלא האיסלנדי לא הופרט, ולו מהטעם שהגביר המקומי, לבסן לבייבסן, לא מצא בו עניין כלכלי.
לגופו של עניין, דומה שהשאלה בקליפת אגוז היא מה תוקפו - החוקתי - של חוק הקובע, שאחד מאזרחי המדינה מוסמך, כאדם פרטי, לכלוא אדם אחר וכך לשלול את חרותו (השאלה אם האדם הכולא יהיה אדם פרטי ממש או חברה או התאגדות כזו או אחרת - אינה רלוונטית לצורך העניין).
מספרים לנו שיהיה פיקוח והתנאים ישתפרו וכיוצא באלה נימוקים, אבל השאלה העקרונית על מקומה עומדת: האם המדינה רשאית למנות אדם פרטי, שישלול - בשליחותה - את חרותם של אנשים?
ובכלל, האם ריבון, שהחליט להעניש אדם, רשאי לשכור לעצמו שירותי ענישה פרטיים? הרי גם חוק השליחות עצמו קובע, שישנן פעולות שעל-פי מהותן אינן יכולות להיות נושא לשליחות וכי יש לבצען אישית. ובכן, האין הדעת נותנת שבין המעניש לבין הנענש צריך שיתקיים קשר ישיר ובלתי אמצעי? האין חובה ציבורית על הריבון להעניש בכבודו ובעצמו את העבריין ולא באמצעות שליח פרטי?
ומוסיפים ומספרים לנו שמדינות העולם - בהן מדינות נאורות - הפריטו את בתי הסוהר שלהן, אבל בכל זאת נשאלת השאלה: האם הריבון - עם כל כוחותיו - רשאי, חוקתית, להסמיך את את מי מנתיניו לכלוא בחצריו נתין אחר ולשלול את חרותו?
ומה יקרה אם אסיר יימלט ממכלאה פרטית שכזו? אני לא משוכנע שאצטרף לחיפושים אחריו.