בגיל תשע כבר ידע הלבני על-פה 200 דפים מן התלמוד עם פרוש רש"י ותוספות. שמו יצא למרחוק ונמצאו בעלי ממון שהרעיפו עליו פרסים. בהיותו בן 14 זכה בפעם הראשונה בחייו למערכת בגדים שתרמו לו סוחרים עשירים. "הייתה זו הפעם הראשונה שבה לבשתי בגדים חדשים", מספר הלבני. פעם נבחן על-ידי הרב החסידי ר' מנחם מענדל האגער. הרב כה התרשם מן העילוי עד שהכריז שהיה רוצה אותו כחתן לנכדתו ציפורה. "שנים חלפו", מספר הלבני, "העולם עלה בלהבות, יהודי האזור גורשו לאושוויץ והניצולים התפזרו בעולם. את ציפורה פגשתי בניו-יורק בשנת 1949. שנינו למדנו בברוקלין קולג "ועם סיום הלימודים, בשנת 1953, נישאנו".
|
השואה לא ערערה את אמונתו של הלבני והוא ממשיך עד היום לשמור על קלה כחמורה. הוא לא מחפש (ואף דוחה בתעוב) הסברים תיאולוגיים לשואה - בין המצדיקים את האל ובין המאשימים את חטאי היהודים. סיפור חייו של הלבני לאחר השואה גם הוא דרמה גדולה במרכזה תלמוד תורה. הוא התגלגל לבית יתומים בארצות הברית כשמלבד הידע התורני הפנומנאלי שלו לא היה בידו כלום. הוא שאף להמשיך בחיים של תורה, אך שאף גם להרחיב אופקיו בלימודי חול, כשאינו יודע אף שפה מודרנית - רק הונגרית משובשת שלמד ממילון, יידיש ברמה של שיחה משפחתית וכמובן את שפת המקורות היהודיים. הברירה שעמדה בפניו הייתה בין ישיבה של הרבי מסאטמר אותו הכיר מילדותו לבין הליכה לאקדמיה. הוא בחר באקדמיה בהשפעת פרופסור שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד בדורנו. שלושים שנה חקר ולימד בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים כשהוא עצמו שומר על אורח חיים אורתודוקסי. במהלך שנים אלה חולל מהפך בחקר התלמוד, אך זהו נושא למאמר אחר.
|
באחד הימים סוף-סוף נמצא טקסט. הוא פגש אחד השומרים האוכל כריך שנעטף "בדף משולחן ערוך אורח חיים… בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר בלי שהבנתי אפילו מדוע. האותיות עצמן דחפו אותי לכך. כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן ל את ה"בלעטל"(דף ביידיש), את הדף. בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. הוא הניח מיד את ידו על אקדחו... הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף...". הדף הזה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. "הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר בין המחנה ובין מעשיהם של יהודים במהלך ההיסטוריה...". הדף נמסר למשמורת בידי יהודי בשם פינקלשטיין שלקח על עצמו את הסיכון שהיה כרוך בכך (עונש מוות על הברחה). היה מביא את הדף לכל שעור. הוא נשא את הדף על גופו עד אשר התמוטט יום אחד נלקח למשרפות ואותיות הדף פרחו עם נשמתו.
|
דרכיהם של הסב ונכדו נפרדו ב-18 במאי 1944. הצורר מנגלה שלח את הסב לימין, אל המשרפות, ואת הלבני לשמאל אל החיים. כשקפץ מן הרכבת שמע את דודתו אטל אומרת לו: "התורה שעליה יגעת כל כך תגן עליך". נבואה שהתקיימה. הלימוד,אומר הלבני,היה לי לדרך חיים מילדותי. הוא המשיך ללמוד גם כשגורשו היהודים אל הגטו. הלימוד הסדיר נפסק ב-10 במרץ 1944 עם פלישת הגרמנים להונגריה. "סגרתי את מסכת התלמוד שאותו למדתי, ולא פתחתי שוב את הספר עד סוף 1945". לא פתח ספר אבל לא פסק ללמוד. "ידיעותי בעל פה הספיקו כדי להזין אותי... וכך שגרת חיי לא הופרעה".
|
במחנה זה היה קאפו ששמו היה וייס כשמו הקודם של הלבני. וייס זה התרשם מן העובדה שהלבני מלמד תורה ונתן לו זכויות מיוחדות. "קאפו אחר בשם לפקוביץ, שסיפר לי שהיה לפני כן חסיד גור, עקץ אותי תמיד בגלל הקטעים הארוטיים בתלמוד ורצה שאצטט אותם בפניו, אבל פעם הוא גם הציל אותי מסלקציה, שמשמעותה הייתה קרוב לוודאי מוות". דוגמא לדיון בחוגי הלימוד של הלבני: מה היה קורה אילו היה אליעזר עבד אברהם, שנשלח על-ידי אדונו למצוא אישה ליצחק, היה מת בדרכו חזרה. זאת, בלי שהיה מספיק להודיע במי בחר. אם שליחותו הייתה רק לצורך מציאת אישה הרי הכל היה מסתדר. אך אילו היה אליעזר שליח לקידושין והיה מת בדרכו חזרה לא יכול היה יצחק לשאת אף אישה אחרת, מחשש שאותה אישה היא קרובה של המאורסת לו בידי השליח. "לא היה לנו כל טקסט", מספר הלבני, "שום דבר שיכולנו להתבונן בו. היינו תלויים בזיכרון".
|
למזלו הועבר הלבני מאושוויץ למחנה עבודה. זה היה מחנה של עבודת פרך שבכל יום יכולת למצוא בו את מותך. אך זה היה מחנה שהיו בו יהודים רבים מהונגריה וגם מפולין, רבים מהם שומרי מצוות ולמדנים. ידענותו הפנומנאלית של הלבני אפשרה לו לקיים מסגרת לימודית קבועה. למדו מסכת שבת,כי רוב הלומדים הכירו אותה ו"כאשר לא זכרתי מלה אחת או שתיים תמיד היו רבנים אחרים שיכלו להשלים את החסר".
|
סבו של הלבני היה רבו בתורה ונפשותיהם נקשרו. הסב ראה בנכדו את הגשמת שאיפת חייו והוא הקנה לו דרך לימוד השונה ממה שהיה מקובל בישיבות. הלבני: "היה בו ניצוץ של גאוניות וייחוד… סבא ניסה להיות נאמן ככל הניתן למילותיו של הטקסט עצמו. אפשר לכנות זאת דרך לימוד מדעית אובייקטיבית". חלפו שנים והלבני הפך לחוקר תלמוד מפורסם בעולם כולו. לצורך מחקרו הוא משתמש בכלים מודרניים: ספריות, צילומים, כתבי יד ודפוסים ראשונים. "כל אלה", אומר הלבני, "שינו את הלימוד שלי באופן משמעותי. אך עדיין אני הולך בעקבותיו של סבא..."
|
דוד הלבני (וייס) נולד לפני 77 שנים בעיירה קטנה בצ"כוסלובקיה. ילדותו עברה עליו בבית סבו, שהיה תלמיד חכם, בעיירה סיגט שבצפון טרנסילבניה שברומניה. בני המשפחה ישנו על שקי קש, הלחם היה מצרך נדיר בבית והעוני רב. לימים, כאשר הגיע הלבני לגטו הוא לא חש שום מצוקה לדבריו. החיים בגטו לא היו קשים יותר מהחיים הרגילים בבית בסיגט. עוד כשלמד ב"חדר" בלט הילד בחריפותו, כשהקשה למלמד קושיות על רש"י, שהמלמד לא יכול היה להשיב עליהן. באחד הימים, כשרחץ עם סבו בבית המרחץ, אמר לתומו כי הוא יכול למנות את כל האבות שהיו מימי אדם הראשון ועד דוד המלך. הסב היה כל כך מופתע שהתיר לילד להשמיע דברים שבקדושה במקום אסור. עד מהרה נפוצה השמועה על העילוי ואנשים שפגשוהו ברחוב נהגו לשאול אותו: "מי היה הנכד העשרים של אדם הראשון". במרוצת הזמן נתגלה הזיכרון המופלא שלו בעשרות דפי תלמוד. אנשים נהגו לשאול אותו ברחוב שאלות כגון "במה מתחיל הדף הארבעים ושמונה של התלמוד"; "כמה פעמים נזכר רב יוסף במסכת זו וזו"; "מה הוא אומר בפעם הארבעים ואחת". ולעתים היה מישהו נועץ סיכה במילה כלשהי בדף תלמוד ושואל: "מה כתוב בנקודה זו בדפים שמתחת".
|
|