חבר, שרצה פעם להדגים לי את איכויות הכלב האכזר והצעיר שלו, התחיל להתקוטט מול עיניי עם הכלב המהולל, שולח לו סטירה מהירה והכלב בקלות מתעשת, דוחף רגל זריזה לפניו ושוב הכלב צד אותה בקלי קלות, כך כמה וכמה פעמים חברי מתגרה בנבלה, בכלב, והכלב בשיניים חדות משחרות לטרף משיב מלחמה מהירה, כאילו דבר לא מרגש אותו, שורט את היד, פוצע את הרגל, קורע את הנעל והכול בנונשלנט עצום מצד הכלב, כך שוב ושוב ושוב.
חברי למרות שכל גופו כבר זב דם, בעיניו כנראה שלא הייתה זו הוכחה מספקת לחוסנו של הכלב והלה המשיך בהוכחת גבורתו ואכזריותו של הכלב, אוטם את פיו בשתי ידיים חסונות, אך הכלב הצעיר משתחרר מהן בקלות ומייד נושך אותן שוב עד זוב דם רב. חברי, ששתי ידיו כבר נתמלאו צלקות רבות לכל אורכן מקרבות שכאלה, נופף לעברי בגאווה את שתי ידיו המדממות, החווה אחר כך את אצבעו על הכלב ואמר - זה כלב זה! זה כלב טוב!
אינני מבין גדול בכלבים, לא ידעתי מה כל זה אומר על הכלב, אך ידעתי היטב מה זה אומר על אותו בן אדם. קשה עד בלתי אפשרי להימנע מלהשוות את אותו חבר לאותו עם היושב בציון, המכונה בפי כל "עם ישראל". אומנם קיים הבדל בסיסי אחד, חברי היה ונותר הבעלים והמנהיג של אותו כלב שממנו הוא כה נהנה לחטוף, ואילו אצל העם הזה העניין הפוך, הכלב הוא הבעלים, הכלב הוא המנהיג, אבל מה, העם הזה ממשיך להתפעל בעיניים עצומות מהנשיכות הנונשלנטיות שלו.
לכולנו כבר יצא להיתקל בהתפעלות הזאת, מפי פרשנים, מפי חברים, מפי אנשי ציבור, מפי אנשי רחוב, ביחס לאותו אדם שמקום העבודה שלו הוא לשכת ראש הממשלה שבירושלים, אתם יודעים העוצמה שבה הוא שורד את הכל, ממשיך כאילו כלום לא היה, כרמייה, לבנון, נדל"ן, אי יווני, חקירה ממלכתית, שולה, לינדנשטראוס, וינוגרד, שדרות, פילדלפי, אשקלון, אבל הכלב עובר בנונשלנט על פני השיירה הנובחת, אוי כמה נבחו עליו, מי לא נבח עליו? מי?? והוא? הוא דוהר, ממשיך הלאה, חולף על פני הרוח, אין מי שיגרום לו למצמץ, וכולנו, כל העם החבול היושב בציון יושבים אחוזי התפעלות מהנשיכות הנונשלנטיות האלה, רק שבמקום להכריז זה כלב טוב זה! כמה מאיתנו מכריזים, זה מנהיג זה! וכולנו מאפשרים לו להמשיך בכך.
אינני מבין גדול במנהיגות, אבל באנשים פשוטים אני מבין, וכל רגע נוסף שבו ממשיך אותו מושחת, מושחת רעיונית מושחת ערכית ומושחת אישית, מושחת מעל לכל ספק ואפילו ספק לא סביר, דבר שהוא ברור לכולנו, ברור לברק, ברור לאברמוביץ, ברור לשס, ברור לברנע, ברור למרצ, ברור לערוץ 2 וברור לידיעות, ברור לכל העם הזה, הבנאדם מושחת, מושחת מיסודו. מהותו היא שחיתות, הזניה, ספינולוגיה, כולו תערובת של ציניות וצביעות, דבר שברור עד לאחרון העם הזה בעומק ליבו, כל עוד אותו האיש ממשיך לשבת על כיסאו כאילו דבר לא קרה, כל רגע שבו עם שלם מפקיד את מפתחות אונייתו המאיימת לטבוע בידי אותו רב חובל שיכור כוח ומאוהב בעצמו, כל רגע כזה יותר מכל מה שהוא מעיד על רב החובל מעיד בבירור על נוסעיו, על כל אלו שלא מתקוממים נגדו בכל כוחם, בכל הכוח, נגדו, נגד טירוף המערכות, נגד הנשיכות הנונשלנטיות בגוף החי של העם הזה.
טיפשים התעוררו! אינכם במצב עד כדי כך טוב, כדי להרשות לכזה אדם להוביל אתכם. אף אוניה בים אינה במצב כל כך טוב, על אחת כמה וכמה אתם שהסכנות האורבות לכם בימים אלו רבות יותר משחוותה כל אוניה אחרת לפניה, התעוררו בטרם יהיה זה מאוחר.
משהו עצוב עובר, יותר נכון לומר עבר, על הישראלים. מצרכני האקטואליה הכי נלהבים בעולם, הכי מעורבים, אלו של שנות התשעים, שכל מתנה קטנה שראש הממשלה שלהם קיבל הפריעה להם עד עמקי נשמתם, אלו שלעסו כל שטות כתובה חזור ולעוס וגם בלעו ופלטו ואף העלו גרה מכל פיפס קטן שנעשה אי שם במסדרונות הגבוהים, הפכנו כולנו לעם של עזוב אותי, או עזוב'תי באמש'ך, עזוב'תי. כולם מושחתים, עזוב אותך פוליטיקה, בחייך.
הישראלים, בעודם הופכים על-ידי אחרים לעם הכי מאויים בעולם, הפכו על-ידי עצמם לעם הכי אדיש בעולם, אדישים לגורלם, אדישים לקיומם, אדישים ליום המחר, אדישים לכל, כל עוד לי עכשיו בסדר, מה מעניין אותי כל זה בחייך? תן לחיות ועוף לי מהעיניים, תמצית הישראליות העכשווית. לא הגיע זמננו להתעורר? לא הגיע זמננו לתבוע את עלבוננו? לא הגיע זמננו לתבוע את מבקשי רעתנו? לא הגיע זמננו לומר עד כאן?? האם לא הגיע הזמן שמחייב אותנו להתעורר?? האם לא הגיע הזמן להדיח את כל אלו שהדיחונו לאותה תרדמת?? מדינת ישראל האם לא הגיע זמנך להתעורר?? מתי תתעוררי אם לא עכשיו כאשר שוב, אחרי שישים שנה בקושי, מבקשים שוב להשמידך, והעולם שוב שותק, שוב מסייע, שוב מעלים עין, שוב סוחר עם מבקשי מותך?? ישראל מתי תתעוררי? כאשר תהפכי לנחלת ההיסטוריה? אך העם העייף הזה ממשיך לשמוט את ראשו תוך נמנום ארוך, מסלק את היד שמעירה אותו וטוען שמעולם הוא לא ישן טוב יותר. מצבנו פרפקט. השינה הלאומית הזו פשוט מקסימה. רק שיבוא יום ותבוא יד שלא תנסה להעיר אותו, יד שתנסה להשמיד אותו. רק תן לישון בינתיים.
דומה שאין סטירת לחי חזקה יותר שיכולה לקבל קליקת התקשורת מצרכניה, כמו זו שקיבלה קליקת התקשורת הישראלית. רק שלהבדיל מכל תחום צרכנות אחר, בתקשורת הצרכן הוא גם המוצר, הצרכנים הם היעד הם המייעדים והם המיודעים. עברו מעט שנים אחרי שהדיחה התקשורת הישראלית את כל העם הזה בהסתה עצומה נגד הביבי וכנגד הברק שמשלו כאן פעם, שנים שבהם שוכנע העם כולו לחשוב שאין אסון גדול מהם. כל בוקר העירה אותנו התקשורת לסערה אדירת מימדים אחרת, שמאוחר יותר התבררה כסערה בכוסית תה. והנה לא חלפו אלא שנים ספורות אחרי שכל העם הזה חרד מפני שני האישים הללו בסיועה ובעידודה הבלתי פוסק של אותה תקשורת, והעם הלז שב ומתגעגע לאותם השניים, מי לזה ומי לזה, אחרי שהדיח אותם במו ידיו, בטרם מלאו שנותיהם, תחת ניצוח להקת תקשורת צווחנית במיוחד, פתאום מימין ומשמאל מתגעגעים לשני האישים הללו. העם אמר את דברו.
במילים אחרות, העם הזה אמר לתקשורת: נכשלת! טעית והטעית. הולכת אותנו שולל, הניחי לנו להשיב את האישים הללו אל כיסאם. נו בכל זאת תסכימו שאין זה פלא גדול שכאשר העם הזה מתמודד עכשיו עם איומי השמדה, הוא שב ומתגעגע לימים שבהם הוויכוח החריף בין שני מועמדים נסב על איזו שהיא זקנה באיזה שהוא מסדרון בבית חולים כל שהוא, העם הזה מבין שהפילו אותו לעבר פתחי פי פחת ודורש כעת את המגיע לו.
אך התקשורת הישראלית לאחר שספגה סטירה כזו מהעם, מוסיפה עכשיו חטא על פשע ופועלת במודע ובמופגן נגד העם ונגד רצונו, תוך כדי סימום, הרדמה והשטחה של כלל הציבור, ובלבד שרצון העם לא יפרוץ שוב ולא יתבצע. אותה תקשורת שאיתרגה את גדול המושחתים, אריק שרון מגינה למעלה משנה בלהט רב על ראש הממשלה הכושל והמכשיל ביותר שהיה כאן מעולם, בתקופה שהיא אולי המסוכנת ביותר שהייתה כאן. התקשורת מגינה בחירוף נפש על איש שמרבית העם הזה מלאים סלידה וגועל מאישיותו, מספיניותו, משחיתותו, מקלות דעתו, מזנותו ומתאוות הבצע שלו, אך ראו זה פלא, אותה תקשורת שבעבר מיררה היטב את חייהם של נבחרי הציבור על זוטות שותקת עכשיו, התותחים שותקים, ואף מסייעים לאותו ציניקן איום להמשיך להובילנו אל עברי פי פחת.
כל מי שנותרה בו עוד אהבה וחרדה לארץ הזאת, חייב לצאת אל הרחוב ולמחות ולהשתתף בכל כוחו באירועי המחאה שיבואו נגד שלטון מושחת זה, נגד הקשר האסור של הון-תקשורת-שלטון, נגד הזנות הערכית שמוכנה למכור אף את עצמה תמורת בצע כסף, אולי יום אחד תעלה צעקתו של העם הזה אל הכלב, והלה יזיל את רירו יקשקש בזנבו ויעוף למלונתו. סליחה, מלונותיו.
