אולמרט ניצח. את הנופלים!

כאמור, כלי תקשורת מובילים לחילוצו של אולמרט. זר כי היה נוחת בארץ ונחשף לכותרות ידיעות אחרונות וערוץ 2, לדוגמה, עלול היה לחשוב כי התקיים משפט בפני ועדת וינוגרד, נשמעו כל העדויות, גם עדויות מטעם התביעה, ואולמרט זוכה וטוהר לאחר חקירה נגדית - זיכוי מלא וטיהור גורף. זר כי היה קורא את נחום ברנע, לדוגמה, היה יכול להתרשם כי אולמרט לקה מקסימום במעשה שובבות, ולכן קיבל צביטה קלה בישבן. זר כי היה נחשף לכותרות ידיעות אחרונות מן הימים האחרונים, היה עלול לחשוב כי גם אם היו כשלים, חלקו של אולמרט זניח ו/או לא קיים, ועל-כן לא רק שאין סיבה להדיחו מכהונתו כראש ממשלה, אלא שיש אפילו להציבו, כפרס על חלקו (צל"ש), כמועמד מוסכם של כל מפלגות ישראל לקדנציה נוספת. הצגת אולמרט על-ידי נאמניו בתקשורת, כמי שנוקה מכוונות זדון בשולחו חיילים למבצע בן 60 השעות האחרונות למלחמה, משל מבצע זה הוא חזות הכל, הינה הצגה כוזבת, והיא בבחינת הוספת חטא על פשע. שכן, הוועדה קבעה את אחריותו האישית לכישלונות, לליקויים ולמחדלים החמורים, הן בעת פתיחת המלחמה, הן במהלכה, והן במבצע 60 השעות האחרונות. הוועדה הצדיקה אמנם, מצד אחד, את ההחלטה של הקבינט ושל אולמרט לצאת למהלך קרקעי. עם זאת, ובאותן פסקאות ממש בדוח, היא מתחה ביקורת חריפה על אולמרט, על כך שקבע רף של 60 שעות, ונתן את הפקודה לצאת למבצע מוצדק, וזאת למרות שמלכתחילה לא היה ברור כיצד יושגו היעדים ועל-אף שהיה ברור שאין הזמן שהוקצב מספיק להשגתם. במילים פשוטות: הוועדה קבעה גם כאן את אחריותו האישית למבצע שנכשל ולא השיג את יעדיו, על-אף מחיר הדמים הנורא שהוקרב: 33 לוחמים נהרגו, עשרות נוספים שנפצעו יוותרו כל חייהם עם נכויות קשות. יותר מכך: בשל התנהלותו של אולמרט ובכירים נוספים הציבה הוועדה את הנורמה הנדרשת: נטילת אחריות אישית. היינו: התפטרות. ראו, לדוגמה, עמודים 74-60 בדוח ועדת החקירה, בהם מסבירים חברי הוועדה מדוע הם נמנעו מקביעת המלצות אישיות - לגישתם: זה תפקידה של הכנסת (בהצבעת אי-אמון) ושל הציבור בכללותו (בהליך בחירות); וכן מדוע, לגישתם, נטילת אחריות היא בבחינת נורמה מקובלת ומתחייבת. חלקים מביקורתה של הוועדה את אולמרט בנושא הפעולה הקרקעית, ניתן לראות בדוח המלא (עמודים 573-570).

כל אדם סביר ישאל, ובצדק: מה המניע של ארנון (נוני) מוזס, המו"ל של ידיעות אחרונות, המביאו לשיתוף פעולה שכזה עם אולמרט. מדוע יתן את ידו לפרסום כזבים, באופן מגמתי, לטובת אולמרט דווקא, גם אם הדבר יבוא על-חשבון הפרת אמונים כלפי ציבור הקוראים. הסיבה לכך (אחת העיקריות, לא היחידה כמובן): מוזס ואולמרט מצויים בסירה אחת. הם משלבים ידיים כדי להאבק ביריבים משותפים: אולמרט נגד נתניהו; ומוזס נגד נתניהו, על שהביא את המיליארדר, שלדון אדלסון, להקמת עיתון חדש - ישראל היום. מוזס פועל למנוע מנתניהו לעלות לשלטון. אם כסנקציה על הבאת אדלסון ואם נוכח מאמציו לשמר את אולמרט, שאיתו ועם ממשלתו הוא מסתדר טוב מאוד (ראו, לדוגמה, האישורים החפוזים לשת"פ עם עיתון 'ישראלי' [שנסגר באחרונה], שניתנו לידיעות אחרונות מבית היוצר של רונית קן...). העובדה שנתניהו גובר בסקרים על אולמרט, והעובדה שתפוצת ישראל היום עולה עוד ועוד, גורמות למוזס להגביר עוד יותר את ההתנכרות לליכוד בכלל ולנתניהו בפרט. נזכור נא, כי מוזס הוא לא רק מו"ל, הוא גם העורך האחראי בידיעות אחרונות. מכוח התפקיד שנטל לעצמו, הוא מעורב, לפרטי פרטים, בכיסוי העיתונאי השוטף בעניינים מסוימים. ומאבקו נגד העלייה הניכרת בכוחו של עיתון ישראל היום של אדלסון, וכן נגד נתניהו והליכוד, הם מאבק מסחרי לכל דבר ועניין. עניין של כסף. אמור מעתה: הון, שלטון עיתון. ובמאבק מסחרי מלוכלך שכזה, אין עכבות. לא מצד אולמרט-מוזס. לכן מעז מוזס למכור שקרים לציבור, ולמנוע מנתניהו אפילו את זכות התגובה. לכן מעיזים בכירי ידיעות אחרונות להציג מצג כוזב, גם על-חשבון הנופלים ובני משפחותיהם, כאילו אולמרט זוכה וטוהר לחלוטין. פרסום הכזבים הוא רק חלק מהכלים. הכלי הנוסף הוא מניעה - מניעת פרסומים ותגובות מצד הליכוד בכלל ונתניהו בפרט. לראיה: בימים חמישי ושישי לא פורסמה בידיעות אחרונות כדבעי תגובת הליכוד. תגובת נתניהו מיום חמישי, כראש האופוזיציה, וקריאתו לאהוד ברק לפרוש מהממשלה ולפעול להקדמת הבחירות, שפורסמה בשאר כלי התקשורת, לא פורסמה כלל ביום שישי בידיעות אחרונות. מסע הכזבים והפרסומים המגמתיים התעצם, כאמור, ביומיים אחרונים של השבוע. נציג כאן, כדוגמה, את עיקרי הדברים:

• הפרסום בידיעות אחרונות בגליון יום 31.01.08

• כותרת גג: אולמרט למקורביו: "חוזרים לנהל את המדינה"; מתחתיה כותרת ענקית בגודל רבע עמוד ראשי: הזיכוי (ולצידה תמונת אולמרט עם וינוגרד); מתחת לכותרת "הזיכוי" כותרת בצבע לבן על-רקע אדום: "לא היה כשל בהחלטה על המהלך הקרקעי, הוא היה כמעט הכרחי".

• עוד כותרת ענקית: והכישלון; ומתחתיה כותרת בצבע לבן על אדום: "ישראל לא ניצחה במלחמה. זו הייתה החמצה גדולה וחמורה".

• ובהמשך, באותו עמוד, עוד כותרות, קטנות יותר:

• - אולמרט / מקורבי ראש הממשלה: הוסרה הגיליוטינה שריחפה מעל ראשו במשך שנה וחצי.

• - ברק / בכירים בעבודה מעריכים: ברק יישאר בממשלה. מסקנות הדוח לא נותנות לו עילה לפרוש.

• בטור השמאלי בעמוד הראשי, מאמרו של נחום ברנע: כותרת - "כשל וינוגרד". ובטקסט: "... בדוח השני הם נותנים לו צביטה בישבן וצביטה ידידותית בלחי...".

הדיווח הנ"ל בשקר יסודו. הוא נועד לצרוב במוחם של הקוראים תוצאה כוזבת, כאילו אולמרט זוכה וטוהר, וכי חלקו האישי בכישלון - אם בכלל, אינו גדול מזה של כל אחד מאותם בעלי תפקידים בדרג המדיני והצבאי, שאיישו תפקידים בכירים הן בתקופת המלחמה ו/או בתקופות שקדמו לה. העובדה שדוח וינוגרד ייחס לאולמרט אחריות אישית גם לניהול הכושל של המלחמה בכללותה וגם לאותן 60 שעות ארורות, אינה נזכרת ואינה מבוטאת כלל וכלל בעמודו הראשי של ידיעות אחרונות. הפרסום המגמתי נועד להטעות את הציבור, והוא אכן צלח.

• מגמה זו נמשכת ביום שישי (01.02.08)

• סקר ידיעות אחרונות - נתניהו: 30%, אולמרט: 18%, ברק: 14%. הכותרת שניתנה לזאת בעמוד הראשי: לראשונה: אולמרט גובר על ברק. ובהמשך: "התמיכה באולמרט גדלה ב-10%.

הנה כי כן: אולמרט וארנון (נוני) מוזס בהחלט יכולים להיות מרוצים: הספינים והפרסומים הכוזבים מביאים תוצאות. הנה, התמיכה באולמרט עולה.

• וזה לא הכל. מערכת הכזבים והונאת הציבור, נמשכים גם בגליון המוסף לשבת:

• תמונת-פרופיל ענקית של אולמרט בעמוד הראשי של הגיליון;

• לצד התמונה, חותמת כשרות - "כשר", "באישור ועדת וינוגרד";

• ובאותיות קטנות יותר: "לפחות על המצב הזה (60 השעות האחרונות) מגיע לו צל"ש: כך הצליח אהוד אולמרט לשוב בשלום לבסיסו".

גם פרסום זה בשקר יסודו, שכן אין ולא יכול להיות ספק: אולמרט לא זוכה; הוועדה הטילה עליו אחריות אישית להחלטה לפתוח במלחמה - בלא שבוצעו ההכנות הנדרשות ובלא שהתקבלו ההחלטות המתאימות; הוועדה קבע כי נטילת אחריות אישית, משמע: התפטרות, הינה נורמה מתאימה גם במקרה זה; הוועדה כתבה כי היא קבעה מסקנות אישיות לגבי שלושת המובילים (בהם אולמרט), אך היא נמנעת מקביעת המלצות אישיות בשל תפישתה שאין זה מתפקידה, וכי את זאת צריך להשאיר לכנסת (בהצבעות אי-אמון) ולציבור (בהליך של בחירות).

המסע לטיהור אולמרט החל ימים רבים לפני פרסום דוח ועדת וינוגרד, והתעצם במחצית השעה שקדמה לפרסום הרשמי של דוח וינוגרד (אנשי אולמרט חרגו אפילו מהכללים ומהאמברגו שבו הם מחוייבים, ושיגרו הודעות ביפר לסייענים החרוצים. ואלה שידרו אמירות חלקיות מתוך הדוח, הכל כדי להקדים את וינוגרד ולהסיט את דעת הקהל מעיקרי הדוח המטיל אחריות מפורשת על אולמרט). במסע הכוזב נטלו חלק עיתונאים ופרשנים ששכחו אמת מהי, ובהם: נחום ברנע, שמעון שיפר, יואל מרקוס, אמנון אברמוביץ', אמנון דנקנר, יוסף (טומי) לפיד, יאיר לפיד. רשימה חלקית, כמובן. פרסומיה של אילנה דיין מעלים חשש כי גם היא הצטרפה באחרונה לחוג נאמני אולמרט. המסע הזה התנהל כדי להונות את הציבור. ליצור "תמונת ניצחון" מדומה ולצרוב אותה בתודעת הציבור. ואכן, ניתנת האמת להיאמר: אולמרט הצליח בכך. לפחות זמנית. לראיה: איש משרי קדימה לא יצא נגדו ולא תבע ממנו להתפטר, לפחות עד כה, בעקבות הממצאים החמורים של ועדת וינוגרד; יכולת התגובה של האופוזיציה נפגעה מאוד; איש מחברי הוועדה לא יצא בגלוי נגד הספין המושחת והדיווחים הכוזבים והמסולפים על דוח וינוגרד; איש משופטי ישראל (בדימ.) לא יצא לתקשורת כדי לפרשן את שנאמר באמת בדוח ועדת וינוגרד. אפילו מישאל חשין שותק, במקום לצאת להגנתם של החיילים שנפלו, לאחר שנשלחו למלחמה באופן מופקר, פזיז וציני. נאמני אולמרט מסובבים, בלא עכבות, את האמת הפשוטה. המטרה, חילוץ אולמרט ושימור תפקידו כראש ממשלה, מקדשת, למרבה הצער, את האמצעים. התנהלותם של כתבי ופרשני החצר, הינה מקוממת:

• חבר ועדת וינוגרד שזעם על כך, אמר ל-Nfc: "אולמרט לא זוכה ולא טוהר בדוח". אותו חבר ועדה הדגיש, כי אותם עיתונאים שכתבו אחרת, כתבו מה שהיו רוצים לקרוא, אך הדוח אומר אחרת;

• דוד איינהורן, שבנו יהונתן נהרג במלחמה (בימים שקדמו למבצע 60 השעות), אמר כי התקשורת הולכה שולל אחרי הספינים של אולמרט. איינהורן ממליץ לציבור לקרוא היטב את הדוח המלא של ועדת וינוגרד, או לפחות את האמור בעמודים 74-69.

מסע הטיהור והזיכוי אין בו כדי לשכתב את דוח ועדת וינוגרד, למרות הסייענים הרבים הפועלים לשם כך. ועדת וינוגרד קבעה בדוח הסופי את אחריותו האישית של אולמרט, וגם ציינה את הנורמה המחייבת התפטרות. הנה כמה ציטוטים מתוך רבים רבים הכלולים בדוח:

• סעיף 10, עמוד 69:

"ישנה הנחה כמעט טבעית כי מקום שנמצאים ליקויים משמעותיים – אף אם הם חלק ממערכות מורכבות שיש בהן גם ציוני זכות רבים – יש מקום ל"אחריות אישית". אנחנו מקבלים הנחה זו. כשלים, ליקויים ותקלות אינם נעשים מעצמם. אנו סבורים כי אחריות, הכוללת הן נטילת אחריות של אדם למעשיו והן הטלת אחריות במקרים מתאימים, היא חלק ממערך נורמטיבי נכון. כך בכל הקשר נורמטיבי, וכך במיוחד כאשר אנשים פועלים בשמה של חברה שמפקידה בידיהם החלטות קריטיות הנוגעות לרווחתה ואף לקיומה, ובשירותה.

• סעיף 12, עמוד 70:

ההחלטה לצאת למלחמה, כפי שהתקבלה, הייתה החלטה מכוננת. היא הייתה ההחלטה הראשית, ונקודת המוצא לכל המלחמה שבאה בעקבותיה. לא קבענו – ואיננו קובעים – כי ההחלטה לצאת למלחמה בעקבות החטיפה הייתה בלתי מוצדקת, אולם קבענו כי החלטה לצאת למלחמה, או לצאת לפעולה שהייתה עלולה בתרחישים סבירים וצפויים להתדרדר למלחמה, הייתה החלטה הרת גורל. ראוי היה – כך סברנו – כי מי שהחליט על יציאה למלחמה וקיבל על עצמו אחריות למשמעותה של החלטה כזו ולדרך בה התקבלה.... אנו סבורים כי מי שהחליט על פעולה צבאית ממשית, היה חייב לבחון היטב – גם אם בנוהל החלטה מזורז - את תנאי הזירה, את יעדי המערכה הניתנים להשגה, את המסה הקריטית של הפעולה הצבאית והמדינית הדרושה, ואת כלל הדרכים בהן היה צורך לפעול, על-מנת ליצור סיכוי סביר להשגת עיקר היעדים ב"מחירים" קבילים וללא איבוד שליטה.

• סעיף 13, עמוד 70:

הטלנו אחריות אישית על שלושת הקברניטים, למרות שמצאנו ליקויים לא קלים גם בפעולתם ומחדליהם של רבים אחרים במערכת המדינית והצבאית, ולמרות שחלק ניכר מתנאי הרקע של ההחלטות הוכתבו לשלושה על-ידי עובדות ותהליכים אשר הם לא היו אחראים להם, כולל תרבויות ומבנים מוסדיים וכן תהליכים פוליטיים, הכל כפי שפירטנו בדוח החלקי. עשינו זאת מאחר והיה צורך להבהיר ולהדגיש כי שום מידה של תמיכה ציבורית בזמן היציאה למלחמה, ושום מידה של צדק בתגובה הצבאית, לא היה די בהם להצדיק התנהלות בלתי זהירה כאשר המנהיגים באו לשקול אם לפעול בדרך של תגובה צבאית חריפה שהייתה עלולה להתדרדר למלחמה.

• סעיף 14, עמוד 70:

מבחינתנו, כל מה שנאמר על ידינו בדוח החלקי הוא מסמך חתום וסגור. הוא לא עמד לבחינה מחודשת בפנינו עם כתיבת הדוח הסופי. הדיון הציבורי והמקצועי היה והינו הבמה שעליה הייתה צריכה להתנהל, ואכן הנהלה, ואפשר שתתנהל גם בעתיד, בחינתם של ממצאינו, מסקנותינו והמלצותינו (המערכתיות) בדוח החלקי.

המסע לטיהור אולמרט נמשך לא רק על-חשבון הנופלים, ולא רק בכל הקשור למלחמת לבנון השנייה, אלא גם בתחום הפלילי. אותם עיתונאים ששירתו את אולמרט במגמה לסייע לו להימלט מאימת הדין הפלילי, ממשיכים לפעול. בתחום זה לא נוסיף עתה יותר. אומר רק זאת: החקירות בשלוש פרשות מתעצמות. כך בפרשת כרמיה, כך בפרשת מרכז ההשקעות וכך בפרשת המינויים הבלתי-חוקיים. הגילויים והראיות המפלילים את אולמרט מפתיעים אפילו את החוקרים, שנוכחים לדעת כי אכן: אולמרט הוא עבריין סדרתי. פרשות אלה יצופו שוב בחודשים הקרובים, עם התקדמות החקירה. בפרשת כרמיה כבר הוכח על-ידי החוקרים: אולמרט ואנשיו אכן ביצעו עבירות חמורות, בניסיון להכשיר עבור אולמרט טובת הנאה בשווי של 330 אלף דולר נטו.