("המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים..." ; (קלאוזביץ).
ועדת וינוגרד היטיבה לבטא את מימרתו הישנה והמוכרת של קלאוזביץ, בקונטקסט של מלחמת לבנון השנייה. הוועדה שמונתה בלחץ הציבור, חזרה וירקה בפניו, לאחר בזבוז זמן משווע של למעלה משנה ורבע.
התפקיד שייעד הציבור לוועדה היה לבדוק בזריזות את עיקרי הכשלונות, ולהתוות את הדרכים לתיקונם תוך יצירת התנאים הנאותים לכך. בפועל סיפרה הוועדה לציבור בעיקר מה שידע עוד בזמן המלחמה, ולכל המאוחר כשחזרו המילואימניקים הביתה. מה שעשתה במשך זמן רב ובעלות גבוהה לכיס הציבורי מאז, מסתכם בהתלבטות עם עצמה כיצד לא לומר בפומבי שום דבר מועיל.
מה, לא ידענו שצה"ל לא תפקד כראוי במלחמה זו? לא הבנו שהתפקוד הלקוי לא נבע ביסודו מהחוסרים במחסני החרום? מה, לא ידענו שלהפקרת העורף לא היה שום קשר עם מוכנות הצבא למלחמה? מה, לא ידענו שהמנהיגות המדינית לא הבינה למה היא נכנסת, שהיא מכניסה את ישראל למלחמה, ושבמלחמה צריך לנצח אחרת מפסידים? או שבסביבה המזרח-תיכונית נצחון חייב להיות ברור, אחרת הוא נחשב כשלון? מה, לא ידענו שאם צבא כצה"ל אינו מצליח לפורר תוך חודש ימים של לחימה אוגדה מבוזרת אחת של החיזבאללה, אנו גורמים נזק חמור להרתעה הישראלית ולשותפות הישראלית-אמריקנית? ידענו את אלה וידענו דברים רבים אחרים. אם כך, לשם מה נדרשה לנו ועדת וינוגרד?
ועדת וינוגרד נועדה לטפל בארבע סוגיות מרכזיות בהקשר למלחמה, בסדר-חשיבות עולה הבא: א) לאמת ולבסס את כל מה שידענו גם בלעדיה, "סתם", כך, למען הסדר הציבורי הטוב ולמען יראה הצדק.
ב) לקבוע אם היה הכרח או היתה סבירות להתנהלות המדינה - ממשלה וראשיה, הצבא והמטכ"ל, זרועות הביטחון האחרות, המנגנונים הציבוריים לרבות מל"ח המיועדים לטפל בעורף במלחמה - במשך כל התקופה שבה התנהלו הפעולות הצבאיות בצפון.
ג) לקבוע נורמות נדרשות להתנהלות המנהיגות הלאומית במשברים מהסוג שנוצר במלחמת לבנון השניה, ולבחון לאורן את התנהלות המנהיגות שתפקדה במלחמה. פעלה המנהיגות כראוי - תוכל להמשיך ולשרת את העם. לא פעלה כראוי - תפנה מקום לאחרים. פועל יוצא של קביעה זו היא נורמה ציבורית חיונית, שעיקרה סמכויות ואחריות אינן ניתנות לחלוקה. מי שמקבל סמכויות, מקבל גם אחריות אישית, גם אם לא נקום בכל פעם ונאמר זאת מחדש. כך יש לנהל מדינה מסודרת ונורמלית ואין מקום לפלפולי מילים וצקצוקי לשון. קביעת נורמות חדשות היו אולי התפקיד העקרי והצידוק העיקרי להקמתה של וועדת וינוגרד, ולסבלנות שגילה הציבור כשנתן לה פי כמה וכמה יותר זמן ממה שהיה ראוי לתת בנסיבות מלחמת לבנון השניה, במיוחד על-רקע התנהלותו של ראש הממשלה.
ד) להמליץ על שורה של מהלכים מערכתיים שיביאו לשידוד מערכות שרק בכוחו ליצור שינוי שיקבע כנורמה את האמור בסעיף הקודם. מהלכים אלה צריכים לכלול צעדים ארגוניים, צעדים, חוקתיים, צעדים תיקניים ונורמטיביים וצעדים פרסונליים - כל מה שמעצב מחדש מערכות מדינה שכשלו ומאפשר לעשות בהן צעדי תיקון המתחייבים מלקחי המלחמה - ללא דיחוי, ללא סחבת וללא פרשנוית מתחכמות.
ועדת וינוגרד טיפלה ברמה סבירה בנושא הראשון, ברמה בלתי מספקת בנושא השני, וברמה שערוריתית בשני הנושאים החשובים ביותר, ג' ו-ד'. בעשותה כן, הפכה עצמה ועדת וינוגרד ממכשיר ציבורי לעיצוב ויישום פיתרון, לחלק אורגני של הבעיה.
יתר-על-כן, האחריות הציבורית של הוועדה (כלפי הציבור), והכרותה עם גישותיהם של ראש הממשלה והמערכת הפוליטית, חייבו שהוועדה תקפיד על אמירת דברים ברורים ומפורשים בכל אחד מהתחומים המרכזיים של פעילותה. אמירות דו-משמעיות או רב-משמעיות, בנסיבות אלה, הן התחמקות מאחריות ציבורית, והתחמקות מאחריות ציבורית הן מעילה באמון של ועדת חקירה. חרף העובדה שהוועדה מונתה ע"י ראש הממשלה (עובדה שבדיעבד הוכחה כשגיאה חמורה), האחריות האמיתית שלה היתה כלפי הציבור. אי אפשר שלא לגחך לנוכח הטיעון שהוועדה נמנעה ממסקנות אישיות ואחרות, שיכלה להיות להן השלכה אישית על "שחקני מפתח" בארועי המלחמה, מפני שרצתה "לזרז" את עבודתה. הלכך יקרא זרוז?!
בהערכת דוח הוועדה השלם בהשוואה לדוח הביניים, נראה לי שכבר במבט ראשון עולות המסקנות הבאות: א) הדוח הסופי מיותר, משום שלא תרם שום תובנות מהותיות חדשות לאירועים העקריים של המלחמה. מאידך, גם לא תרם שום אמירות משמעותיות באשר לפתרונות ולתיקונים החיוניים, על-רקע הכשלונות שזיהתה הוועדה בכל המערכות השלטוניות הנוגעות.
ב) הדוח הסופי יוצר רושם שחברי הוועדה "נבהלו מהעזתם" בדוח הביניים ובקשו בדוח הסופי לחלץ את עצמם מסערות ציבוריות אפשריות. שכן, כל אמירה קונקרטית עשויה היתה "לסבכם" בכאלה. בדוח "החלבי" שהגישו, יכול כל אחד למצוא את הרצוי לו ולפטור בביטול את הרצוי לאחרים (אין זה מקרה ששר הביטחון כינה את הדוח "אפור בהיר").
ג) חברי הוועדה, בתרוצים מתרוצים שונים, חיזקו בדוח הסופי שלהם את תסמונת ועדת אגרנט, בכך שאותתו לדרגים המדיניים שהם מוגנים מפני ועדות חקירה, אם ישכילו למצוא מספיק מהר "שעירים לעזאזאל" שיבואו במקומם וירגיעו את "הזאב הציבורי צמא הדם". בשולי הדברים, קשה להימנע מתחושה שאחרי הדוח הסופי, חוזרת ומתעוררת השאלה אם לא ראוי לשקול מחדש את פרישתם של שר-הביטחון, הרמטכ"ל, אלופים ומפקדי אוגדות, שגם הם, בדומה לראש הממשלה שכשל, יכולים לתקן את טעויותיהם אם רק ינתן להם. נורמה זו אם תשתרש, עשויה להביא על ישראל אסון לאומי.
ד) בהחלטתה שלא להחליט, מותירה הוועדה בידי המערכת הפוליטית, הידועה "בגמישותה המחשבתית המפליאה", את החובה לעשות את עבודת הוועדה. מערכת זו כשלה כבר קודם, בעת המלחמה. עתה מניחה הוועדה למערכת זו לשפוט את עצמה - גישה מוזרה.
הברירה היחידה שהותירה הוועדה לציבור היא יציאה לרחובות או מרי אזרחי; האם לכך כיוונה הוועדה, או שגם היא לא חשבה עד הסוף?! אם תתמיד המערכת הפוליטית בתיפקודה הלקוי, והציבור יתמיד בתפקודו הדמוקרטי-הפסיבי, אנו עלולים למצוא עצמנו מובלים למערכה חדשה ע"י אותו ראש ממשלה ואותה ממשלה שכשלו. זה התיקון האולטימטיבי שהצליחה ועדת וינוגרד להציע לציבור הישראלי.
איך שלא נסתכל על הוועדה ותוצאות עבודתה, למן שלב המינוי ועד לדוח הסופי, ועדת וינוגרד היא אכזבה גדולה. היא מעמידה סימן שאלה חמור על מוסד ועדות-החקירה, ומכאן גם תורמת לצמצום חמור באמצעי הבקרה והענישה של הציבור נגד מימסד פוליטי שסרח - תוצאה גרועה למדינת-ישראל. אבל מה שגרוע יותר, היא תגביר את חוסר האמון של הציבור בפוליטיקה, היא תקטין את המוטיבציה לשרות לאומי ותחזק נטיות בדלניות בתוך קבוצות שונות של האוכלוסיה. הוועדה החמיצה הזדמנות לגלות אומץ-לב ציבורי ומעוף, ולהביא לשידוד מערכות נורמטיבי, אתי ואורגני אמיתי במערכות השלטון הלקויות שלנו. נקווה שלא נצטער בעתיד על שהתפתינו לה.
