ידענו שאנחנו רעים. ידענו שאנחנו מכוערים. ידענו שאנחנו מתפוררים. ועדת וינוגרד לא כתבה עלינו דבר שלא ידענו אודותינו. היא רק ליטשה את המראה, אשר לא נוח היה לנו להודות שהפרצוף שניבט בה הוא הפרצוף שלנו.
ידענו שאין נסים. ידענו שאין נפלאות. ידענו שפישלנו. ידענו שזלזלנו. הוועדה לא חידשה לנו דבר. היא רק איששה ואישרה - באותיות של קידוש מחדל - עד כמה עמוק וחריף היה הבור שכרינו לעצמנו.
ידענו. ידענו הכול. ידענו ובחרנו לטמון את הראש בחול. ידענו. ידענו ולא עשינו דבר עם הידיעה הזו, שהייתה אמורה להרעיד את אמות הספים, לחולל סופה, לנענע, לזעזע.
ידענו. כולם ידעו. ידענו ובחרנו להניח כי בשעת מבחן יתברר כי בכל זאת, על אף כל מה שידענו ושיערנו, ואולי אף יגורנו מפניו, לא יבוא לנו. אבל הוא בא. עובדה. אפילו הוועדה קבעה. הדברים מדברים בעד עצמם - נגדנו.
מה שהיא כתבה לנו, בעצם, הוועדה הזו, שהמינוי שלה - ראשיתו באותו חטא -קדמון שבגללו גם לא ניצחנו במלחמת לבנון השנייה: הטיוח. המריחה. מראית העין. הכחש. הרמייה העצמית. האיפור הכבד על פנים עירומות, מכוערות. על הפרצוף שלנו.
מינינו עלינו ועדה רוחנית, מעוקרת, מסורסת, נטולת סמכויות, חסרת שיניים. ועדה אנמית, רופסת, רופפת. אנשים מצוינים, מעולים, אבל אנשים שכלאנו אותם בתוך סד.
ידענו. בתוך תוכנו ידענו שהם ינפיקו לנו מסמך רהוט, מופתי, כרך עב כרס ובו קביעות קשות. ידענו שהם ינסחו כתב אשמה חריף מאין כמוהו, אבל...
אבל עוד נייר שיעורר טיפה גלים, יקים רעש קטן ובתוך יממות אחדות ייוותר עם עוקץ קהה ובתוך עוד כמה ימים - ייטמן וייגנז.
ידענו שאנחנו כאלה, כמו שהוועדה כתבה עלינו, אבל לא ידענו שבמקום נחיל דבורים היא תרסס עלינו ותטביע אותנו בתוך ים של קצף.
