השבוע התרחש מצב של כמעט תאונה בנמל התעופה בן-גוריון: שני מטוסים שעמדו לנחות נמצאו במרחק קטן ביותר זה מזה, בקירבה מסוכנת שעלולה הייתה לגרום למאות קורבנות. בעקבות האירוע, פקח הטיסה, שטעה טעות חמורה בשיקול דעתו, הושעה מייד מתפקידו והוחלף בפקח טיסה אחר. בבדיקת נסיבות האירוע הסתבר שאותו פקח טיסה היה מעורב גם במצב מסוכן דומה בעבר.
תגובתה של רשות שדות התעופה הייתה התגובה המתבקשת בנסיבות העניין. הסיכון של התנגשות אווירית עתירת קורבנות הוא סיכון שאין לקחת אותו, ולפיכך מי ששיקול הדעת שלו אינו מצביע על כשירות ואחריות, אסור לו לשמש בתפקיד של פקח טיסה.
לפני שנה וחצי התרחשה במדינת ישראל תאונה חמורה ביותר - לא כמעט תאונה - וכתוצאה ממנה נפלו קורבנות רבים ונגרמו נזקים עצומים. לתאונה נקבע השם הרשמי "מלחמת לבנון השנייה". "פקח הטיסה" דאז, אהוד אולמרט, לא הושעה ולא הוחלף. מדובר במי שניתן להמשילו לשור מועד, שור שכבר גרם נזקים חמורים ובעליו חייב לשאת באחריות לנזקים אלה. בפרשת השבוע, פרשת משפטים, קיימת התייחסות מפורשת לנושא: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה, השור ייסקל וגם בעליו יומת" (שמות כ"א, כ"ט). במקרה שלפנינו לא מדובר בסקילה, למרות שמחדלי השור המועד חמורים ומסוכנים ביותר. לעומת זאת, השעיה מיידית היא המינימום הנדרש.
השור המועד, אהוד אולמרט, מסתובב בקרבנו כטווס נפוח, מדושן עונג אחרי שצלח את דוח וינוגרד, המסמך שהלך בין הטיפות ונמנע מלהצביע על העומד בראש המערכת כאחראי המרכזי למחדליה. אהוד אולמרט מתפאר בכך שהפיק את הלקחים ויותר לא יחזור על המשגים. מקהלת תומכיו, בממשלה ובתקשורת המגויסת, תובעים להשאירו במקום העבודה שלו בטענה שדרושה רציפות שלטונית. במקרה הנדון, רציפות שלטונית משמעותה רציפות מחדלית-אסונית. אהוד אולמרט מוכיח בשטח שלא למד דבר. נראה שלמרות שהיה בכוחו של הדוח להשיב את אולמרט למקומו הטבעי, באחד מבתיו, אולמרט לא יעשה כן, אלא ינצל את הדוח הלא-פסקני כדי להמשיך ולשבת בלשכתו ולסכן את קיומנו. מבחינה זו ניתן לומר שההר הוליד... אולמרט!
15 שנים של הרפתקאות ומלחמות שנבעו מהנחות שגויות ומאטימות לאזהרות חייבות לבוא לסיומן, כמרכיב הכרחי בתהליך שיקום לאומי. מי שביצע תוכניות מסוכנות ללא הערכת סיכונים מראש וללא החלטה מראש כיצד לנהוג כאשר הסיכונים יתממשו - הבסיס לכל ניהול סביר של סיכונים - אינו יכול לבקש להנהיג. קל וחומר כאשר היו מי שהתריעו בזמן אמת מפני הסיכונים הכרוכים במצעד האיוולת המתמשך, אבל דבריהם נדחו על הסף בטענות מזלזלות ובגיבוי התקשורת המגויסת למען אותם תהליכים מסוכנים, שלא זכו להערכת סיכונים רצינית. תזכורת זו חשובה היום, כאשר תומכי אולמרט מנמקים את דרישתם להישארותו בכך שצבר ניסיון. עוד ניסיון כזה ואבדנו.
אזרחי ישראל - בעליו של השור הנ"ל - משולים לנוסעים באוטובוס שהנוהג בו עבר עבירות תנועה חמורות ביותר ונוהג בשיגעון על סף התהום. נוסעים סבירים של אוטובוס כזה היו לוחצים על הבלמים ועוצרים את האוטובוס המידרדר, ללא קשר מי יחליף את הנהג המשתולל. רק נוסעים לא-סבירים היו ממשיכים בנסיעה המטורפת עם הנהג המסוכן, רק כדי להימנע מהעברת ההגה לנהג אחר.
"שיקוליו של ברק היו של פוליטיקאי מזגזג ולא של מי שמתיימר להיות מנהיג" שר הביטחון אהוד ברק יכול היה לבלום את מסעו הפראי של אוטובוס הדמים. מי שנושא בתפקיד שר הביטחון חייב היה לעשות את הצעד ההכרחי והחיוני למען ביטחון ישראל: להפיל את ממשלת אולמרט ולהביא לבחירות לאלתר, כבר ב-2008.
אהוד ברק לא עשה כך. הוא החמיץ הזדמנות לתרום תרומה משמעותית לביטחון ישראל כאשר לא ניצל את האפשרות שעמדה לפניו. שיקוליו היו של פוליטיקאי מזגזג ולא של מי שמתיימר להיות מנהיג. במעשהו הוכיח ברק שהוא חסר ערכים וחסר עמוד שידרה, כלומר שהוא תואם אהוד אולמרט. במעשהו הפך ברק את מפלגתו האבודה לזנב של אהוד אולמרט, כאשר שניהם עוסקים רק בבריחה ובהישרדות אישית במקום בביטחון ישראל. במעשהו הפך ברק את עצמו לחלק בלתי נפרד של ממשלת המחדל והחידלון של אולמרט, והוכיח שאין הוא ראוי לשרת בתפקיד שר הביטחון. קשה שלא להיזכר בדבריה של דבורה הנביאה לשר צבא רכרוכי שגם שמו היה ברק: "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך" (שופטים, ד', ט').
מה שנכון לגבי מניעת אסון אווירי נכון שבעתיים כאשר מדובר באסון לאומי שאליו מוביל אולמרט. אהוד ברק נכשל במניעת האסון, וסופו ליפול יחד עם אהוד אולמרט.
