סוף השבוע הוינוגרדי, עם שטף הפרשנויות, הראיונות והדעות, לא הקל עימנו, האזרחים. להיפך, יצאנו מבולבלים ותוהים מרוב מלל תקשורתי. מעטים בלבד שינו את עמדתם כלפי הממשלה מאז הפירסום הצונן והיובשני, חלקם מתוך אי-נחת מן החלופות הפוטנציאליות.
בדרך כלל, מי שהיה בעד לפני - נשאר בעד אחרי, ומי שהיה נגד לפני - נותר בעמדתו הנגדית אחרי. מי שהיו אדישים קודם לפירסום המסקנות הסופיות, בנוסח "מה כבר תשנה הוועדה, מי יחזיר את החללים לחיים?" - אדישותם אולי אף גברה לאחר הקראתן וקריאתן.
צדקה הוועדה שלא אמרה דבר בנושא האישי. בכך היא אולי איכזבה את מתנגדי הממשלה והעומד בראשה, שרצו לשמוע דברים ברורים על הצורך בהסקת מסקנות על-ידי הקודקודים. ומנגד היא בוודאי שימחה את תומכי הממשלה, שראו בעובדה זו סימן לכך שהנושא היה מערכתי, לא אישי, ועל כן אין ראש הממשלה צריך להתפטר או להודיע על הקדמת הבחירות.
אלה גם אלה טועים. אין מקום לשמחת תומכי הממשלה או לאנחת רווחה בקרבם, מחד-גיסא, כשם שאין מקום לאכזבה אצל האופוזיציה, מאידך-גיסא. לא היה על וינוגרד וחבריו להזכיר בהכרח שמות ולחרוץ דינים אישיים של מקבלי החלטות. הדוח מדבר בעד עצמו.
את הסיכום הטוב ביותר שלו, אפילו הפיקנטי, עשתה נחמה דואק בידיעות אחרונות. היא מצאה, כי לא פחות מ-213 פעמים אוזכרה בדוח הסופי המלה "ליקויים" בהטיות שונות, המלה "כישלון" נזכרה 190 פעמים, ואילו המלה "דישדוש" 22 פעמים.
האם אין די בסטטיסטיקה המילולית הזאת שפרושה לאורך 617 עמודי הדוח, כדי שכל נושא-תפקיד שבשמו נכרכו המלים הללו - אפילו לא במלוא מספרן - יסיק מיידית מסקנה אישית? אבל לשם כך דרוש עוד תנאי: יושרה אישית של הנוגע-בדבר, קבלת אחריות מבלי שאיש יטיח בפניך: שים את המפתחות ולך לדרכך. לא זה המצב בשורות ההנהגה הנוכחית.
עוד השנה צפויה העברת הלפיד לידיים טובות יותר מבין הפרשנים שגוייסו לערוצי הטלוויזיה והרדיו לפני פירסום הדוח ולאחריו - שניים בוודאי נחקקו בזכרון יותר מכל האחרים. ושניהם - בשני משפטים ממצים שהשמיע כל אחד מהם. הראשון הוא טומי לפיד. חמש דקות לפני שאליהו וינוגרד פצח פיו לקרוא את פסק הוועדה, זרק באולפן ערוץ 2 את המשפט הבא: "כל העלוקות שמצצו את דמו של אולמרט - שייחנקו".
לא על דמם של החללים, הלוחמים והאזרחים שנפלו במלחמת לבנון השניה, בוכה ה"נביא", אלא על דמו הנמצץ, כביכול, של חברו הטוב בידי "עלוקות" וביניהן בני משפחות שכולות, פצועים, לוחמים שהיו בשטח ואזרחים מאוכזבים. הוא המשיך בדברי השתלחות מחוסרי רסן גם לאחר שוועדת וינוגרד הזכירה למעלה מ-400 פעמים את המלים כישלון וליקוי. רק כאשר יצא קצפו גם על האכסניה המארחת אותו - נזעק המראיין עודד בן עמי, בדרך כלל איש נוח, חייכן וסלחני, למחות נגד המרואיין גס-הרוח.
הפרשן השני הוא האלוף המילואים יורם יאיר ("יה-יה"), אשר אמר עוד בטרם היה הדוח נחלת הכל, כמי שחקר את המערכה בעצמו מזוויות מסויימות שלה, כי מלכתחילה לא היה צורך בוועדה. הכל היה ברור מרגע שהוכרזה הפסקת-אש. הכשל, שהיה נחלת דרגים צבאיים ומדיניים - זעק לשמיים.
צדק "יה-יה", איש המוסר בהיר הביטוי. בישראל החוגגת בקרוב 60 שנה לעצמאותה - זו הייתה המלחמה הראשונה שבה לא ניצחה. ישראל גם לא נוצחה, אבל אין בכך כדי להרגיע. עצם העובדה שלא נפלה הכרעה, שהיעדים לא הושגו, שבמשך 33 ימים נורו אלפי טילים על צפון המדינה - מתפרשת בקרב אויבינו כניצחונם הגדול.
"חיזבאללה הביס את צה"ל" - זה מה שנחקק בתודעה הערבית המוצהרת. זה המשפט ה"מנצח", שכבר משמן את גלגלי התוקפנות הבאה. ה"סטריפטיז" הביטחוני-מבצעי בדוח וינוגרד (כמוהו כמובן לא יהיה בצד הערבי הטוטליטארי) והפטפטת הבלתי-נלאית לאחריו, רק מחזקים את תחושתם-אמונתם של אויבי ישראל.
עם זאת, בסתר לבם יוסיפו הערבים לחשוש מצה"ל, בידיעה כי הפיק לקחים ונערך למשימותיו הבאות, אבל ישמחו לשמוע שבראש הדרג המדיני בישראל יוסיף לעמוד האיש שהם מזלזלים בו, ולצידו שר ביטחון שמילה שלו איננה מילה, אבל לפחות הוכיח שהוא יודע לברוח. למשל - מלבנון בשנת 2000.
מי שחשב שהאחריות הלאומית תגבר על תאוות השררה אצל שני האישים הלא-אהודים אלה, התבדה. אולי מתוך שתי מפלגותיהם תצמח הישועה ויקומו ה"מורדים" שיערערו את שלמות הקואליציה. ולכן, הצפי הוא, גם לאחר החלטתו הלא-מפתיעה של יו"ר "העבודה" להישאר בממשלה, כי עוד השנה צפויה העברת הלפיד לידיים טובות יותר. לתשומת לבו של טומי.
