פעם אחר פעם בשבועות האחרונים, בחר הנשיא (בדימ.) אהרן ברק, לתקוף את יוזמותיו של השר דניאל פרידמן. עוד טרם קרה בתולדות מדינת ישראל שנשיא העליון (בדימ.) יתקוף את שר המשפטים על יוזמות חקיקה הנוגעות למורשתו עצמו של אותו נשיא, אבל דומה כי כל המוסכמות והמקובלות בתחום מערכת המשפט נשברו בשנה האחרונה לרסיסים.
לטענת ברק, מטרתו של פרידמן הינה להחזיר מערכת המשפט והדמוקרטיה הישראלית עשרות שנים לאחור. הנשיא ברק גם קרא (לא פחות!) לשרי הממשלה להתנגד ליוזמותיו של השר. נכון כי חלק מיוזמותיו של השר פרידמן מטרתן להחזיר את מערכת המשפט ואת מדינת ישראל לתקופה שלפני ה"מהפכה החוקתית" אותה חולל הנשיא ברק בחמש עשרה השנים האחרונות - מבלי שהכנסת נתנה לכך מנדט ברור, אם בכלל - עת שמלל גבוה על "זכויות אדם" משמש באופן הולך וגובר כציר אוגף כנסת, על-מנת להשליט על השיח הציבורי מלל ליברלי נשגב, המקובל רק על חלק קטן בציבור הישראלי. על דרך של משפטיזציה מואצת ואקטיביזם שיפוטי ללא אח ורע בעולם, הפך הדיון האידיאולוגי-פוליטי בנושאים החברתיים המרכזיים עקר וחסר תכלית. אין ויכוח בין שמרנים לליברלים, כמקובל בכל מקום אחר בעולם המערבי, אלא רק דיון משפטי ברוח רעיונותיו של הנשיא ברק, אשר כל מי שמתנגד להם הופך ל"בעל אג'נדה", רחמנא לצלן, ל"חשוך", או ל"אויב העם".
נשאלת השאלה, האם ה"מהפכה החוקתית", מהפכה שלא הייתה כלל, האם היא אכן משרתת את הדמוקרטיה הישראלית, או שהנה עומדת, למעשה, בניגוד מוחלט לתהליכי הדמוקרטיזציה, הגברת הייצוגיות וריבוי הקולות במערכת הפוליטית, להן היינו עדים בעשרים השנה האחרונות?
האם אין מדובר, למעשה, בנסיון של מיעוט בציבור הישראלי - המיעוט הליברלי, המשכיל והחילוני - באמצעות שליטתו בביהמ"ש העליון בהליך מינוי השופטים, להשליט את עמדותיו האידיאולוגיות על רוב הציבור?
מעבר לשאלה כבדה זו, האם החזרה לאחור, לבית המשפט עליון בצלמם ודמותם של נשיאיו ההיסטוריים, האם יש בה משום פגיעה קטלנית בדמוקרטיה הישראלית, או רגרסיה מסוכנת? האם ביהמ"ש העליון בתקופתם של נשיאיו אגרנט ז"ל, זוסמן ז"ל, קאהן ז"ל, ויבדל"א הנשיאים לנדוי ושמגר, לא מילא את תפקידו? האם הדמוקרטיה הישראלית בתקופתם הייתה דמוקרטיה נכה, או פחותת ערך?
דומה כי התשובה לכך הינה הפוכה דווקא. בתקופת כהונתם של אישים אלו דווקא הונחו היסודות המשפטיים המרכזיים בעולם המשפט הישראלי, ומערכת המשפט לא התיימרה לקבוע את דמות המדינה וערכיה. ביהמ"ש העליון באותה תקופה היה צנוע ביומרותיו, שם ביוזמתו מגבלות קשות על כוחו, הקפיד על הפרדת רשויות מוחלטת, תוך הקפדה בתחום השפיטות, זכות עמידה, ושימוש מושכל וזהיר במונחים של סבירות ומידתיות. קשה להעלות על הדעת את העליון באותן שנים ממגן את שדרות, פוסק אם ניתן להזרים דלק לעזה, או קובע כי הציונות ומוסדותיה סיימו את תפקידם (ראה פס"ד קעדן משנת 1999, עליו אמר הנשיא לנדוי כי הנו "פוסט ציוני").
דומה כי דווקא חזרה למודל של העליון עד לראשית שנות ה-90 מתאים, בכל הכבוד, הרבה יותר לדמוקרטיה הישראלית. ללא יומרות מיותרות, כותרות בעיתונות וניסיונות בלתי פוסקים לקצץ ולרמוס את מעמדן של הרשויות האחרות. אם אכן זוהי כוונתו של השר פרידמן, אזי דיינו והשר ראוי לכל שבח על ניסיון זה, שרק יחזק את הדמוקרטיה הישראלית וגם יחזק את מעמדו של העליון, שהיה בלתי ניתן לערעור כלל, עד לראשית שנות ה-90.
