נהוג לומר כי שני ערכים מתנגשים עומדים בבסיס התפיסה הדמוקרטית: ערך החירות וערך השוויון. הטוענים זאת גורסים כי לא ניתן להגדיל את השוויון מבלי לפגוע בחירות, זאת משום שהחירות בכל מובניה נשענת על השוק החופשי ואילו כל ניסיון להגדיל את השוויון הכלכלי פירושו בהכרח התערבות בשוק החופשי, ועל כן גם פגיעה בחופש.
לשיטתם של הטוענים כך, הנקראים ניאו-ליברלים בפי עצמם או ניאו-שמרנים בפי מתנגדיהם, השוק גם יעיל יותר ככל שהוא חופשי יותר. מתוך שתי הסיבות הללו יש לצמצם את מעורבות המדינה בכל תחום אפשרי. אומנם ישנם תחומים ספורים בהם אין למדינה ברירה אלא להתערב (כמו למשל ביטחון), אולם חריגה מתחומים אלה מובילה למדרון חלקלק שסופו משטר טוטליטרי מהסוג שהתקיים בברה"מ.
אף על-פי שגם הניאו-שמרנים מכירים בנזקים הנגרמים כתוצאה מעליונות השוק החופשי כמו ריבוי העניים (ובכללם העניים העובדים), היווצרות מונופולים ופגיעה בסביבה, הם רואים בכך רעות הכרחיות שמנגנון השוק הוא היעיל ביותר לצמצומן. לשיטתם, בסופו של דבר יפתור השוק את רוב הבעיות: התחרות תמנע מונופולים, הצמיחה תחלחל למטה, הצדקה תיטיב עם העניים ובעיות הסביבה ייפתרו כתוצאה מצרכי השוק.
התפיסה הסוציאל-דמוקרטית חולקת על חלק ניכר מהנחות היסוד הללו, ומעניקה תשתית רעיונית למבנה פוליטי אחר. הטענה המרכזית של הסוציאל-דמוקרטים היא שאסור להסתכל על העולם בצורה דיכוטומית. הברירה אינה רק בין מדינה דמוקרטית קפיטליסטית מחד ומדינה קומוניסטית טוטליטארית מאידך. המציאות מצביעה על כך שאפשר לקיים דמוקרטיה וחירות אישית גם במדינות בהן אי-השוויון קטן יחסית.
כך הוא, למשל, הדבר במדינות סקנדינביה. ההבדל המרכזי אפוא בין הסוציאל-דמוקרטיה ובין הגישה הקומוניסטית הוא שהסוציאל-דמוקרטים שוללים את המהפכה האלימה כדרך לפתרון בעיות פוליטיות. על השינוי להיעשות באמצעים דמוקרטיים של הסברה, השגת רוב פרלמנטרי וחקיקה.
ההימנעות מגישה דיכוטומית באה לידי ביטוי גם בגישה כי ניתן לחבר בין שוויון וחירות. יתרה מזאת, חירות אמיתית פירושה למעשה שיווין יחסי, משום שאחרת מדובר בחירות לאחוז קטן מהאוכלוסיה בלבד. כלומר, חירות אמיתית ושוק חופשי אמיתי פירושם גם פערים כלכליים קטנים. פיתוחו של רעיון זה דורש הסבר קצר אודות הביקורת הסוציאליסטית על השוק החופשי כפי שהוא מתקיים הלכה למעשה.
לפי אדם סמית', שנחשב אבי תורת הכלכלה המודרנית, כאשר מתקיים שוק שבו הרבה מאוד שחקנים קטנים בעלי יכולת כלכלית ומידע שווים פחות, קיימת מעין "יד נעלמה" המסדרת את השוק לטובת כל הצדדים המעורבים. כללי ההיצע והביקוש מסדירים את השוק כך שהייצור מתאים את עצמו לצריכה והמשק כולו מתפתח. סמית' ידע שהמבנה שלו הוא תיאורטי ושבפועל לא מתקיים מצב כזה. עם זאת, הוא וממשיכיו הניחו כי הוא קרוב דיו למציאות על-מנת לשמש כמודל למתרחש במציאות.
קארל מארקס הראה כי בפועל המודל אינו מתקיים. הפערים הגדולים בין שחקנים שונים, הן בכוח הכלכלי שלהם והן בנגישותם למידע, הם כה גדולים, עד שכוחות השוק פועלים לטובת השחקנים הגדולים והחזקים, ושוחקים לא רק את העניים, אלא גם ואולי בעיקר את המעמד הבינוני. בעלי העסקים הקטנים אינם עומדים בתחרות עם התאגידים הגדולים ונאלצים לסגור את עסקיהם ולהיעשות שכירים.
אי-השוויון מעצים את עצמו בשנים האחרונות ניתן לראות את התהליך הזה, למשל, בדחיקה של בעלי מכולות או חנויות קטנות בפני רשתות צרכניות גדולות. עם הגידול בכוחם של המעסיקים ובהעדר חקיקה מתאימה והחלשות איגודי העובדים, כוחם של השכירים אל מול המעסיקים נשחק. הדבר בולט כאשר מסתכלים בעובדי הקבלן שנאלצים לעבוד בתנאים גרועים יותר ויותר, כי אחרת לא תהיה להם פרנסה, אבל הוא נכון גם כאשר מסתכלים על עובדים חזקים יותר.
אמנם יש קבוצה של שכירים בעלי עמדות כוח, שכר גבוה ואפשרות לחסוך לעתידם, אולם תנאיהם של מרבית העובדים מדרדרים, זכויותיהם הסוציאליות מתמעטות או מתייקרות (פנסיה, ביטוח בריאות וכו') וכמובן, שוק העבודה נעשה פחות ופחות קבוע וה"גמישות התעסוקתית" גדלה. פירוש הדבר שתחת האיום בפיטורים, על השכיר לקבל על עצמו יותר שעות עבודה בפחות תמורה יחסית.
כתוצאה מכך, נוצר שמייצר מעגל קסמים שבו אי-השוויון מעצים את עצמו. מובן שככל שהכוחות הפועלים במסגרת הכלכלית גדולים יותר, כוחו של השכיר או העצמאי הקטן מתגמד. אם בעבר הוא נאלץ להתמודד נגד תאגידים ארציים, הרי שכיום הוא צריך להתמודד עם תאגידים בינלאומיים הגדולים יותר מחלק מהמדינות. אם בעבר הוא התחרה בעובדים ממדינתו שלו, הרי שכיום הוא מתחרה עם עובדים ניידים מכל העולם. אם בעבר שוק ההון הוגבל למדינה שלו, הרי שכיום הוא מושפע ממשברים והשקעות כלל עולמיות.
ככל שגדל אי-שוויון זה, הוא משפיע במגוון אופנים על חירות הפרט. ראשית, ככל שאי-השוויון גדל, יכולתו של אדם לבחור את מקום עבודתו ותנאי עבודתו יורדת ומדובר כמובן בחירות חשובה ביותר. מעבר לכך, ככל שכוחם של בעלי הון גדל, הם משפיעים יותר ויותר על הסביבה התרבותית והחברתית ועל מוסדות שונים כמו התקשורת, האקדמיה, מערכת החינוך וכו'.
השפעה זו מתעצמת שוב ככל שהמדינה נסוגה ממעורבותה בתחומים אלה. מצב זה יוצר בעיה נוספת משום שבעוד שכלפי מדיניות המדינה ניתן לבוא בביקורת ציבורית, שהרי היא שליחה של הציבור, כלפי בעלי ההון לא ניתן לעשות זאת משום שהם אנשים פרטיים. בסופו של דבר, משפיע מצב זה גם על החירות הפוליטית. חירות פוליטית פירושה גם אפשרות להיבחר לכנסת, למשל, אולם ככל שהפערים הכלכליים גדלים, הסיכוי של מישהו עני להיבחר יורד והתלות של הנבחרים בבעלי הון עולה.
מובן שגם כאן השפעות הגלובליזציה מעצימות את הבעיה. ככל שהכוחות שמשפיעים על האזרח רחוקים וגדולים יותר, הוא יכול להשפיע עליהם פחות. כך חלק ניכר מההכרעות המשפיעות על האזרח הישראלי מתקבלות למעשה בחו"ל או על-ידי ממשלות זרות או על-ידי תאגידים זרים.
"כוח משחית, וכוח מוחלט - משחית באופן מוחלט". הפתרון הקומוניסטי למצב זה היה כידוע מהפכה אלימה והלאמת כל הרכוש. הפתרון הסוציאל-דמוקרטי, לעומת זאת, אינו אלים וגם אינו דורש את הלאמת כל הרכוש בכוח. בניגוד לתפיסה הקומוניסטית, המטרה אינה ביטול הקניין הפרטי אלא חלוקה צודקת ושוויונית יותר של פירות הצמיחה.
מטרת המדינה הסוציאל-דמוקרטית היא שקבוצה גדלה והולכת תהנה מכמות גדלה והולכת של פירות עבודתה, במקום קבוצה קטנה מאזרחי המדינה, ולעתים קרובות אנשים שאפילו אינם אזרחי המדינה. מובן שזה קשור גם בחלוקה שוויונית של נכסים והון, אולם זוהי אינה מטרה בפני עצמה ואף לא יעד מרכזי.
הגישה הסוציאל-דמוקרטית גורסת שעל-מנת להשיג את מטרותיה יש לפעול בכלים דמוקרטיים בלבד, כלומר, התארגנות של אזרחים במסגרות דמוקרטיות כמו איגודי עובדים ומפלגות לשם קידום האינטרסים שלהם באמצעות פעולות הסברה וחינוך, חקיקה, שביתה וכד'. מעבר לכך, העיקרון העומד בבסיס הסוציאל-דמוקרטיה אינו משק מתוכנן מלמעלה, אלא הכנסת הגבלות שונות בתוך השוק על כוחו של השוק ועל-ידי כך איזונו.
אם הבעיה המרכזית של השוק בשיטה הקפיטליסטית (הן במישור הלאומי והן במישור הגלובלי) היא ריכוז כוח בידי קבוצת מיעוט, הרי שמטרת הסוציאל-דמוקרטיה היא ביזור הכוח. בעולם שבו התאגידים חזקים, לעתים כמו מדינות, יש צורך בגופים חזקים כמו איגודי עובדים ואפילו מדינות כדי לאזן אותם. שהרי דבריו הנכונים של הלורד אקטון לגבי כוחה המופרז של המדינה, נכונים גם לגבי כוח מופרז של תאגידים כלכליים: "כוח משחית, וכוח מוחלט - משחית באופן מוחלט".
בסקנדינביה הסוציאל-דמוקרטית שכר המינימום הוא מהגבוהים בעולם - על אף שאינו מעוגן בחוק איזון התאגידים ובעלי ההון בתוך השוק החופשי נעשה באמצעות כמה מנגנונים. מנגנון אחד הוא איגוד העובדים. על-מנת לאזן את כוחם של המעסיקים יש צורך בהעמדת כוח משמעותי נגדם. העובד הבודד, הלא מאוגד, אינו יכול להתנגד למעסיקו משום שזה יכול להחליפו בקלות באחר. העובדים המאוגדים, לעומת זאת, יכולים להשפיע על המעסיקים יותר משום שקשה יותר להחליף את כלל העובדים.
הכלי המרכזי הנתון בידי איגודי העובדים הוא כלי השביתה. זכות ההתאגדות והשביתה מוכרות להלכה אומנם גם במדינות דמוקרטיות שאינן סוציאל-דמוקרטיות, אולם הן מוגבלת יותר. בארץ, למשל, מותר לאיגוד עובדים לשבות רק למען שיפור תנאי העסקתו הוא. אסור לו לשבות למען עובדים אחרים. בסקנדינביה, לעומת זאת, מותר לאיגוד לשבות או להחרים כל גוף שבו מתקיים סכסוך עבודה מוצדק, אפילו בחו"ל.
פירוש הדבר שאיגוד פועלי המתכת בשבדיה יכול למנוע סחורה מחברה לכריתת יערות בברזיל אם סכסוך העבודה שם מוצדק לפי החוק השבדי, קל וחומר שאיגוד פועלי נמלי התעופה בשבדיה יכול לתמוך בשביתת מורים אם תהיה שם. מצב זה יוצר סולידריות גדולה בין השכירים ומעצים מאוד את כוחם של איגודי העובדים אל מול המעסיקים (חשוב לציין שכל הסכם קיבוצי חל על כל העובדים במשלח יד מסוים ושכולם יכולים להתאגד, כך שהעסקה של עובדי קבלן אינה משתלמת). כתוצאה מכך השוק פועל בצורה מאוזנת יותר. על כן, במדינות סקנדינביה, אף על-פי ששכר המינימום אינו מעוגן בחוק, הוא מהגבוהים בעולם.
כוחם של איגודי העובדים אינו מתמצה ביכולתם לשבות אלא גם בזכותם על-פי חוק לפקח על ישומם של חוקי העבודה וההסכמים הקיבוציים ולהיות שותפים בדירקטוריון של חברות ציבוריות (כלומר חברות הנסחרות בבורסה). כתוצאה מכך גם כוחם הכלכלי של איגודי העובדים גדול והם מחזיקים בחלק ניכר מההון והוא למעשה הון ציבורי. מעורבותם בניהול חברות מאפשר להם לדאוג לזכויות העובדים באופן ישיר, ולהגביל את האפשרות של תאגידים להעביר עסקים אל מחוץ למדינה.
מנגנון נוסף לפיקוח כוחם המוגזם של בעלי הון פרטיים הוא מעורבות ישירה של הממשלה במשק. בניגוד לטענה המקובלת בארץ, לא בכל תחום השוק הפרטי יעיל יותר מניהול ציבורי. בתחומי הבריאות, החינוך והתחבורה לא ברור כלל שיש עדיפות לשוק הפרטי ונדמה שיש לו ברוב המקומות חסרונות ברורים.
מעבר לכך גם בתחומים בהם יש צורך בתחרות - לעתים שיתופה של חברה ממשלתית לצד חברות פרטיות מקדם את התחרות הזו לטובת כל הצדדים (הלקוחות, העובדים והבעלים). מובן גם שמעורבות המדינה באה לידי ביטוי גם בחקיקה ישירה. כאמור, חקיקה זו אינה עוסקת ברובה בתחום של זכויות עובדים אלא בהגבלות אחרות נגד מונופולים, ובעיקר בהגבלות בתחומים שונים של זיהום סביבה. כמו כן, מעורבות של המדינה בחקיקה יכולה, גם אם באופן חלקי, להגן על הכלכלה של המדינה בפני חלק מפגעי הגלובליזציה.
ניתן להתקיים בכבוד מקצבאות הזקנה והנכות לבסוף, מדינות סוציאל-דמוקרטיות מקיימות מדינת רווחה אוניברסלית שמטרתה לתת ביטחון סוציאלי למי שנפלט משוק העבודה, או שנפגע מפגעי החיים או השוק. כך, מי שנפלט משוק העבודה לא נעשה בהכרח עני מרוד ונזקק לרחמיהם של נדבנים.
כך יש לשכירים כוח מיקוח חזק יותר אל מול מעסיקיהם (כי הם נפגעים פחות מאפשרות הפיטורין) וניתן לנסות יזמות יצירתיות בלי שיהיה מדובר בנטילת סיכון גדול מדי. מעבר לכך, כאמור, מערכות הבריאות והחינוך ניתנות לכולם ולא רק לבעלי היכולת וניתן להתקיים בכבוד מקצבאות הזקנה והנכות.
המדיניות הסוציאל-דמוקרטית פועלת גם על צד העושר. ראשית, מעורבות של איגודי העובדים בהנהלה ובבעלות של חברות מגבילה את רווחיהם של בעלי ההון ומנהלי החברות. שנית, המיסוי הוא פרוגרסיבי, ועל כן מעביר כסף מהעשירים לשירותים הניתנים לכולם, הן לעשירים שנהנים אף הם ממדינת הרווחה ושירותיה, והן למעמדות הנמוכים יותר. עם זאת העושר אינו מבוטל כליל. יש מיליונרים אפילו בשבדיה אבל הם עשירים פחות באופן יחסי. הפערים בינם ובין המעמד הבינוני נמוכים יותר וכך גם כוחם הפוליטי.
במידה רבה ניתן לומר כי הסוציאל-דמוקרטיה מקיימת שוק שהוא הרבה יותר חופשי מאשר שוק החופשי הקפיטליסטי הרגיל. בניגוד לטענות ניאו-שמרניות, המדינה אינה מארגנת את השוק אלא מאפשרת לו להתארגן בעצמו, אולם היא מחזקת את אלה שבשוק החופשי הקפיטליסטי הם מחוסרי כוח.
הגדלת השוויון תורמת, למעשה, לחירות של קבוצות רחבות יותר. כך לא רק שהשוויון אינו סותר את החירות, אלא נוצר מצב שבו ערכים אלה משלימים זה את זו. במדינה כזו שהיא גם חופשית וגם שוויונית יותר, החוסן הלאומי גדול יותר וניתן להתפנות לעסוק בדברים החשובים באמת: בעיות סביבה ויצירה תרבותית.
