פרשת השבוע, פרשת "תרומה", היא הראשונה בסדרה של 4.5 פרשות העוסקות בבניית המשכן. לאחר מכן יבואו עוד שתי פרשות בספר "ויקרא", המטפלות בדיני הקורבנות שהוקרבו במשכן, ובהמשך הדרך - בבית המקדש בירושלים. ויש עוד מאות פסוקים המפוזרים ברחבי התורה, העוסקים בעבודות הקודש שיכלו להיעשות רק במשכן או במקדש.
מרכזיותו של בית המקדש בחיי העם היהודי באה לידי ביטוי מוחשי בכך, שיום חורבנו לפני 1,934 שנים מצוין בימינו אלו בתשעה באב ובתקופת האבלות הקודמת לו, והתפילה לבניינו היא מהמוטיבים המרכזיים ביותר ביהדות.
אבל למה בעצם? הרי אחד מ-13 עיקרי האמונה של היהדות הוא "שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל", כלומר: שאלוקים הוא ישות רוחנית בלבד, ללא כל ביטוי גשמי. נכון שאיננו יכולים להבין את המשמעות של ישות כזאת, אך זו בדיוק הסיבה שהרמב"ם ציין ש"לא ישיגוהו משיגי הגוף".
מאחר שאלוקים אינו ישות פיזית, מדוע הפולחן לישות רוחנית צריך להיעשות בצורה פיזית כל כך?
רבים מגדולי מפרשי התורה עסקו בסוגיות נכבדות אלו ופרופ' נחמה ליבוביץ מביאה את הפירושים העיקריים בספרה "עיונים חדשים בספר שמות". ניתן לחלק את הפירושים לשניים: אלו הסבורים שהמשכן והמקדש מהווים אלגוריות לעולמות עליונים, ואלו הרואים בהם ביטוי לעבודת האדם את בוראו.
הקבוצה הראשונה של הפרשנים מסבירה כל פרט ופרט במשכן ומראה כיצד הוא מסמל מעלות רוחניות. הקבוצה השנייה סוברת, שעצם העשייה היא החשובה; שהקמת המשכן והמקדש מלמדת על שעבודם של האדם, תבונתו ופרי עמלו לעבודת האלוקים.
לשאלת ייעודו של המשכן קשורה שאלה אחרת, שהיא לכאורה תיאורטית בלבד: מתי נצטווה משה להקימו? לפי סדר הפרשיות בתורה, היה זה באותם 40 יום ו-40 לילה שעשה משה בהר סיני מיד לאחר מתן תורה, לפני חטא העגל ובטרם שבר את הלוחות. ואכן, חלק מפרשנינו אומרים שיש לקרוא את הפרשיות כסדרן.
מפרשים אחרים חולקים עליהם וטוענים, שהמצוה ניתנה רק לאחר חטא העגל ולאחר שהקדוש ברוך הוא סלח עליו. הללו יכולים להסתמך על העובדה, שחלק מסוים ממצוות המשכן - אם כי חלק קטן - מופיע בתורה רק לאחר מעשה העגל. מדוע, אם כן, הקדימה התורה את רוב הציווי לאותו חטא? אולי משום "להקדים תרופה למכה". ומיד נסביר את הכוונה.
מכל מקום, שאלה זו נראית כאמור תיאורטית בלבד. וכי מה זה משנה לנו כעת, 4,000 שנה לאחר האירועים, מה בדיוק היה הסדר שלהם? אלא שיש הבדל משמעותי מאוד בין ההשלכות של שתי התשובות.
האומר שמצות המשכן ניתנה לפני חטא העגל, סבור שאין כל קשר בין שני הדברים. ואילו האומר שהמצוה באה לאחר החטא, יסבור שהיא תוצאה שלו, הכרה בכך שבני ישראל טרם הגיעו למדרגה שתאפשר להם לעבוד את האלוקים הרוחני בלא לראות בעיניהם משהו פיזי. זו גם הכוונה של "להקדים תרופה למכה": התורה מעדיפה, מטעמים דידקטיים, לספר קודם על התרופה (המשכן) ורק אחר כך על המכה שבאה לרפא (חטא העגל).
ר' יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי", נותן הסבר ידוע לחטא העגל, אשר התקבל על דעת רבים שבאו אחריו. לדבריו, העגל נוצר משום שבני ישראל - שכזכור ישבו למעלה מ-200 שנה במצרים האלילית - לא יכלו להסתגל לעבודת האלוקים בלא "מתווך" אותו ניתן לראות ולהרגיש.
העגל, לשיטתו של ר' יהודה הלוי, נועד להיות רק אותו "אמצעי". החטא היה בכך שהוא נעשה על דעתם של בני ישראל ולא על-פי ציוויו של ה'. שהרי בעצם, מבחינה רעיונית-תפיסתית, אין הבדל גדול מדי בין העגל לבין המשכן. כל ההבדל הוא, שהראשון היה פרי יוזמה פרטית ואילו האחרון הוא תוצאה של ציווי אלוקי.
בקו דומה הולך הרמב"ם, באומרו שמעשה הקורבנות בא כדי לכוון את ההרגל של בני ישראל - הקרבת קורבנות לאלילים - לאפיק אותו מרשה אלוקיהם. וכך יוצא, שהמשכן/המקדש והעבודה בהם אינם אלא בגדר פתרון ביניים, עד שבני ישראל יגיעו למדרגה של עבודה שכולה רוחנית לאלוקים שכולו רוחני.
צריך להודות, שההסבר הזה מושך את הלב ועולה בקנה אחד עם ההיגיון שלנו. שהרי אם נלך לפי המסלול האחר - זה הגורס שאין קשר בין המשכן לבין חטא העגל - נחזור לשאלה בה פתחנו: מה פשר המשכן, כליו, בגדי כוהניו ועבודתו מרובת הפרטים?
אין מוקדם ומאוחר אלא שגם להסבר זה יש שני קשיים רציניים. ראשית, הוא מחייב אותנו להשתמש בכלל של "אין מוקדם ומאוחר בתורה", אך אם אין הכרח להשתמש בו - מדוע לעקור את הפשט ממקומו ולומר שהפרשיות אינן מסודרות כפי שהתרחשו? שנית, כפי שאומר הרמב"ן על דברי הרמב"ם בנוגע לקורבנות, הדבר הופך את עבודת ה' במקדשו למשהו כמעט זול, למשהו של בדיעבד - וזה אינו מתקבל על הדעת ואינו עולה בקנה אחד עם החשיבות העצומה שמייחסת ההלכה לפולחן זה.
לכן נראה לומר, שיש לחזור למסלול האומר שהפרשיות מסודרות כהלכה, שמצות המשכן ניתנה לפני חטא העגל, ושלכל פרט במשכן/במקדש ובעבודתם יש משמעות משל עצמו. לא תמיד אנחנו יכולים להבין את המשמעויות, אך כאמור כמה מגדולי המפרשים עמלו למצוא אותן.
התורה אינה מצפה מן האדם להיות מושלם, להתעלות ללא גבול מעל למגבלות גופו ונפשו. התורה מצפה מן האדם לעשות כל מאמץ אנושי סביר, אשר יהפוך אותו ליצור מוסרי יותר ונעלה יותר. אך הוא אינו אמור ואינו מסוגל להפוך ליצור אלוקי ורוחני.
לאדם יש מגבלות גופניות ויש לו מגבלות שכליות. לא את הכל הוא יכול לעשות, כשם שלא את הכל הוא יכול לתפוס. זה נכון בחיי היום-יום וזה נכון בעבודת הבורא. מתוך הכרה במגבלות אלו, העניקה התורה לעם ישראל את עבודת המשכן והמקדש, על-מנת שיוכל להשתמש בחושיו הטבעיים בעבודת הבורא.
המשכן והמקדש אינם תשובה בדיעבד לחטא העגל, אלא תשובה מראש לאותם גורמים אנושיים העתידים להביא לחטא העגל. המשכן והמקדש מספקים לאדם, יצור גופני-גשמי בעל יכולות רוחניות-נפשיות מסוימות, את הכלי באמצעותו יוכל להתקרב ככל יכולתו לבוראו, שכולו רוח ואין בו גשמיות כלשהי.
מכאן נבין גם את האבלות המתמדת על חורבן בית המקדש והתפילה המתמדת לא פחות לבניינו. מאחר שהיהודי המאמין רוצה להתעלות, רוצה להיות אדם טוב יותר, רוצה לפרוץ את מגבלות גופו ונפשו - הוא בוכה על אובדנו של מכשיר מרכזי שסייע לו בכך, ומייחל בכל נפשו לשובו.
