כאשר פרץ החמאס בליל 22-23 בינואר, את החומה שהפרידה בין רצועת עזה לבין מצרים והמוני פלשתינים נהרו לצד המצרי על-מנת לרכוש מוצרים ולהתבשם מתחושת השחרור, התמונות שהתפרסמו בתקשורת העולמית וההתבטאויות סביב האירוע יצרו את הרושם שמדובר באירוע בעל משמעויות מרחיקות לכת, כמו נפילת חומת ברלין.
התגובות בישראל ביטאו קשת של דעות, החל בתחושה שזהו ניצחון מוחץ של החמאס על מדיניות המצור של ממשלת ישראל, המשך בחששות עמוקים מהמשמעויות הביטחוניות, וכלה בתקווה שזוהי ההזדמנות של ישראל להסיר מעליה את האחריות לרצועת עזה. השאלה היא האם למאורע זה יש אכן השלכות מרחיקות לכת באשר למערכת היחסים שבין ישראל לפלשתינים.
האם פריצת החומה משמעה שנפרץ המצור על עזה? לא כך הוא. המצוקות היסודיות בעזה נובעות מכך שמקורות ההכנסה הצטמצמו מאוד, משום שפועלים וסחורות אינן יוצאות מעזה לשוק העבודה הישראלי או לנמל אשדוד בדרך לשווקים אחרים. עזה גם אינה מקבלת את חלקה היחסי בסיוע הבינלאומי, כל עוד נמשכות הסנקציות נגד ממשלת החמאס. מסיבות אלו שיעור האבטלה ברצועה גדול מאוד, ורוב האוכלוסיה נעזרת בסיוע של אונר"א (סוכנות הסעד לפליטים) וארגונים הומניטאריים אחרים. פריצת החומה הקלה במידה מסוימת על מצוקה נקודתית בעקבות צמצום באספקת דלק ומוצרי צריכה מישראל, בשל החרפת העימות הצבאי עם החמאס בשבועות שקדמו להפלת החומה. אפשר היה להניח שנוכח הרגיעה הביטחונית היחסית (שיגורי רקטות מועטים) שחלה בגזרה העזתית, ישראל הייתה מחדשת ממילא את הספקת המוצרים הבסיסיים.
האם ישראל יכולה לנער חוצנה מעזה ולהסיר מעליה אחריות נוכח פתיחת היציאה מעזה לכיוון מצרים? כדי שהדבר יהיה אפשרי צריכים להתקיים כמה תנאים. ראשית, מצרים צריכה להיות מוכנה לשחק את התפקיד הזה. שנית, מצרים צריכה להיות מסוגלת למלא את התפקיד הזה ושלישית, הקהילה הבינלאומית צריכה להסכים למצב שבו האפשרות להיכנס ולצאת מכיוון מצרים, פוטרת את ישראל מאחריות למתרחש בעזה. ספק רב אם שלושת התנאים האלה מתקיימים.
ראשית, מצרים אינה יכולה להרשות מצב שבו יהיה הגבול בינה לבין רצועת עזה פרוץ לאורך זמן. מבחינתה, הדבר עלול להביא להגברת הקשר עם הקיצונים המוסלמים החמושים עד לעור שיניהם ברצועה, ולגלישה של אי-סדר ביטחוני מהרצועה לסיני, שהוא ממילא אזור ששלטונות מצרים מתקשים לקיים בו שליטה יציבה. לכן מצרים תעשה רק את ההכרח הנחוץ כדי להצטייר כמי שאינה מפקירה את האחים הפלשתינים, והיא כבר נקטה בצעדים המתאימים לחסום את הגבול. אין משמעות הדבר שהחסימה תהיה הרמטית, ויש להניח שהברחות של אמצעי לחימה כמו גם סחורות יימשכו כפי שהיה לפני הפריצה.
שנית, מצרים אינה יכולה למלא את מקומה של ישראל מהרבה בחינות. היא יכולה לשמש מתווך דרכו מובלות סחורות לעזה, אבל היא אינה יכולה לשמש ספק עבודה או שוק לסחורות מעזה משום שהמשק המצרי והמשק העזתי אינם משלימים זה את זה, אלא מתחרים זה בזה וגם בשל העובדה כי יקר יותר לייצא דרך מצרים (הנמלים המצריים רחוקים ויעילותם נמוכה). החמאס אכן הצהיר שברצונו להתנתק מהתלות בישראל ולהשתמש במצרים כתחליף, ומצרים שאין לה רצון להצטייר כמשתתפת במצור הישראלי על הרצועה דנה בבקשות החמאס, אך אין פרוש הדבר שמבחינת העזתים יש הגיון כלכלי בצעד הזה. אם אין אפשרות להכניס סחורות מישראל בגלל צעדים ישראלים ואפשר להכניס אותן ממצרים, אזי וודאי הוא שכל ממשלה בעזה תעשה זאת, אבל אין זה אומר שאפשר לבנות את כלכלת עזה על הבסיס הזה.
ולבסוף, ספק אם הקהילה הבינלאומית תהיה מוכנה לקבל את העובדה שישראל ניתקה לחלוטין מעזה ואין לה כל אחריות עליה, כל עוד ישראל ממשיכה להחזיק בשטחים פלשתינים אחרים בגדה, וממשיכה להשפיע על המתרחש בה דרך השליטה במרחב באווירי ובמרחב הימי שלה ומונעת פתיחת נמל ימי ונמל תעופה שישרתו את הרצועה.
האם נכשלה המדיניות שמטרתה הייתה לקיים לחץ על החמאס באמצעות המצור על עזה? השאלה האמיתית היא האם מלכתחילה היה סיכוי של הצלחה למדיניות הזאת? אפשר לקוות שהלחצים ישאו פרי אם במקביל מציעים לחמאס, בתמורה להפסקת הלחצים, חלופה שיוכל לקבלה.
במקרה של החמאס הוצעו לו שתי דרכים. האחת - להיעלם ולוותר על השלטון ברצועה לטובת ממשלתו של מחמוד עבאס; השנייה - להפסיק להיות חמאס, דהיינו לשנות את תפישתו המדינית לחלוטין ולקבל את שלושת תנאי הקווארטט. לא היה שום סיכוי שהחמאס יקבל את שתי החלופות האלו, ולכן היה צפוי שישבור את הכלים אם על-ידי הסלמה של רמת האלימות או על-ידי ביצוע פעולה דרמטית כמו הפלת החומה. אם לישראל יש כוונה להציע לממשלת החמאס חלופה יותר קבילה עליו, אזי ממשלת החמאס מוכנה מזה זמן לעשות עסקה שבבסיסה הפסקת אש עם ישראל, במטרה לייצב את המצב. ממשלת ישראל צריכה להחליט האם המשך הלחצים - בתקווה הלא מבוססת שהדבר יביא להתמוטטות שלטון החמאס בעזה - עדיף על עסקה מוגבלת עם החמאס.
האירועים בעזה המחישו שוב את ההפרדה שנוצרה בינה לבין הגדה, וכן הם הבליטו את חוסר ההשפעה המוחלט של עבאס וממשלתו על המתרחש בעזה. הם אומנם מנסים להיות שחקן וליצור מצב שבו תוחזר אליהם השליטה במעטפת החיצונית של עזה, דהיינו במעברים לישראל ולמצרים, אך החמאס לא יהיה מוכן לאפשר זאת, במיוחד לאחר שהצליח לקבע את העובדה כי הוא בעל השיח של מצרים בכל הנוגע לגבול עמה.
ייתכן שהאירועים בגבול עם מצרים יצרו הזדמנות לבחון מחדש את תפקידה של הקהילה הבינלאומית במעברים מרצועת עזה. חידוש הנוכחות הבינלאומית ואף הרחבתה יכולים להיות פתרון טוב לכל הגורמים המעוניינים, אך גם בעניין זה ספק אם אפשר לעשות דבר בלי שהחמאס יהיה מעורב ויהיה חלק מההבנות שיאפשרו פעילות בינלאומית זו.
