בדידותו של הרץ מורכב היה להיות נוכח בכנסת השבוע, בדיון אותם יזמו 40 חכ"ים לדיון אודות מסקנות דוח וינוגרד. החל משעות הצהריים בהם התכנסה "השדולה ליישום מסקנות ועדת וינוגרד" ובה הוכנה הקרקע למארב הציבורי, שיעשו מאוחר יותר חברי הכנסת לראש הממשלה, היה ברור שהלא צפוי הולך להתממש.
משה מוסקל, אשר שכל את בנו במלחמה וכיום הינו ממובילי המאבק נגד ראש הממשלה, ציין כי בכוונתו לזרוק את תעודת הזהות, מהלך סימבולי שעוד לא נעשה כמוהו בעבר כנסת ישראל. היה ברור שהקרקע תרעד פוליטית ברגע שאולמרט יעלה לדוכן הנואמים, אבל לא היה ידוע מה יקרה.
את המתח לא היה ניתן לחתוך בסכין, הוא התערבב באווירת השכול, ובהרגשה שלנגד עיננו נוצרת היסטוריה. אני מביט בנחום ברנע, אשר יושב לידי ביציע העיתונות, ברנע, אולי גדול עיתונאי ישראל, ראה כבר הכול ועדיין האווירה בעיניו טעונה וייחודית. בהיסטוריה הקצרה של כנסת ישראל לא קרה שאב שכול, אליפז בלואה, אביו של נדב - לוחם סיירת אגוז שנפל במרון א-ראס, קטע את נאום ראש הממשלה וצעק לעברו: "לך לבית הקברות ותתנצל בפני בני".
עצוב היה לראות את ראש הממשלה, אולמרט, יושב על שולחן הממשלה לבדו, במאבק שהוא לא יכול לנצח. אין ראש ממשלה בישראל שיכול לעמוד מול כאבו של שכול. בחלקים רבים מהדיון לא כיבדו חברי הממשלה את הנאומים, את הנואמים והדיון הציבורי ולא נכחו במליאה. אולמרט נותר שם לבדו, מבטו נוגה, מכונס בעצמו, מקבל את הצלפות הביקורת הקשות מכיוון דוכן הנואמים, אך יחד עם זאת מנסה לשמור על ארשת ממלכתית כראוי לאישיות במעמדו.
אני מביט באולמרט, תווי פניו מכונסים ונזכר ב"בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" מספרו של אלן סיליטואו:
"קשה להבין את זה,
אבל כל מה שאתה יודע זה שאתה חייב לרוץ
לרוץ בלי לדעת למה
לרוץ דרך שדות ויערות.
אפילו הניצחון לא מציב כל קו סיום
כך מרגישה בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים".
מהמארב הציבורי שנעשה לו מעל דוכן הכנסת, לא יכל אולמרט לרוץ ולברוח. בדד ישב הוא שם ממחיש היטב את בדידות של הרץ. אולי ציטט בליבו את צ'רצ'יל שאמר: "כשהנשרים שקטים, התוכים מתחילים לפטפט". ואולי פשוט תהא מדוע שר הביטחון שלו, אהוד ברק, לא כיבד את הכנסת בנוכחותו.
