מלחמה, אופרת רוק

מלחמה, אופרת רוק. זו לא רשימת ביקורת על עוד מופע בצוותא. זו הצהרה. משמרות המילואימניקים מול משרדי הממשלה בירושלים, היו, באופן אירוני, המראה העצוב ביותר שנותר בזכרון הלאומי מן המלחמה האחרונה. הם עמדו שם, כשכולנו רק רצינו לחזור לשגרה ברוכה ונטולת אימה ומוות, מעדיפים להשאיר את העבודה המלוכלכת לוועדת וינוגרד, אולי לצקצק בשפתיים ולשנן קלישאות. מה שהיה זה מה שיהיה. כל הפוליטיקאים מושחתים, ממילא. אנחנו? אי אפשר לזעזע אותנו. הפסקנו לראות חדשות ועברנו למוזיקה. מתרכזים במה שחשוב. הפצצות נפלו בחיפה, כאן הכל בסדר. מת עוד ילד בן 18-19-20 על קרב אבוד מראש? ציקצוק שפתיים. העיקר שלהורים שלו נשארו עוד ילדים. המילואימניקים צודקים, אבל לא יודעים לעבוד ולכן אין להם סיכוי להוכיח את זה. אפילו המשפט המצמרר "אולמרט הוא הרע במיעוטו, את מי רציתם - את ביבי?", כבר לא נשמע לנו משהו שלא נוכל לחיות איתו בשלום. לא, לא חשבנו להגיש מועמדות בעצמנו. לא יצאנו לרחובות, כי קר. או חם. או לח. לא התפקדנו למפלגה של ביבי כדי לבחור מישהו אחר במקומו או למפלגות אחרות כדי לייצר לו אלטרנטיבה. לא כתבנו מאמרי דעה לאתרי האינטרנט. לא שלחנו פקסים למשרד ראש הממשלה ודרשנו ממישהו, ויהיה זה הש"ג, לתת את הדין. לא יצאנו מעורנו בשום צורה ואופן. זה לא מה שקרה לקובי ויטמן. מאז ג'נין, התחלף לו העור לעור דק יותר. הוא ער בלילות, אולי - באופן אירוני - עבור חבריו שכבר לא יתעוררו. מישהו צריך להשלים שעות, הרי. בשונה מכולנו, קובי לא הדחיק את הטראומה האישית שלו. איך אפשר? הוא עשה ממנה אופרת רוק. כתבתי על זה. ראשית, תודה לקובי על ההזמנה למופע. זכות גדולה. מלחמה אופרת רוק הוא מופע רוק משובח שעומד בפני עצמו, גם ללא הקשרים של אקטואליה פוסט טראומטית, שהיא המצב הטבעי שלנו כאן. תמיד יש טראומה שמייצרת את הפוסט הבא. הטקסטים, המוזיקה, העוצמות, המשחק המצויין, הדבקות המורגשת, ההרמוניה-הדיס-הרמונית שמביאה בשיאיה לתחושת התעלות. משהו שרק רוק יכול. ורק רוק טוב יכול להיות מחאה טובה. אם אתם אוהבים רוק, הדחקתם את המחאה אבל עדיין חשים שהיא שם, אכפת לכם, אתם לא מוכנים יותר להיות בשר תותחים - לא של מדינה שממתגת את מלחמותיה כטעם החיים, ולא של רובוטיקה הישרדותית שגומרת אותנו לאט, מכרסמת, הופכת אותנו למתים-חיים - לכו למלחמה אופרת רוק! ניגשתי, בסוף, לומר לקובי תודה על ההזמנה למופע, ושאפו. זה היה רגע מרגש, במפתיע: בבחינת 'האנשת הרוקיסט'. הרוקיסט הענק על הבמה, עם הלבוש המדוייק, התנועות, היציבה, השרירים, שב להיות האדם שמעבד את הטראומה. אולי לכן ציינתי בפניו שאני חושבת שאני מבינה משהו מחלק מהתחושות, כבת של הלום-שבי. מסתובבים בינינו כ-4000 הלומי קרב. 10-15% מנפגעי המלחמות. המדינה דורשת מאיתנו לחטוף כדור ולשתוק - כדור בג'נין, או כדור בלבנון, או כדור שינה. זו המשמעות המעשית של מיתוג ה"טוב למות בעד ארצינו" ו"אהבה מקודשת בדם", שויטמן מתריס נגדה, ובצדק. בכך, הוא גם נתן לנו - כמי שהיה שם, יצא, תיעל את הסיוט ליצירה - רוח גבית חשובה, איכותית, אומנותית, חברתית, לפעם הבאה בה נשמיע את קולנו. לצערי, תהיה הפעם הבאה.