בעוד ישראל שוקלת להפחית עוד ועוד חשמל לעזה ועומדת בפתחו של 'מבצע צבאי', מופיע אחד המאמרים החשובים אשר מספקים תמונה פנורמית למצב בגבול עזה/שדרות, מאמרים אשר ספק אם (אך רצוי) יקראו בידי קובעי מדיניות. זהו מאמרו של אבנרי "
סוף ידוע מראש". המאמר, פרי נסיונו המעשי של אבנרי, מנתח תנועות שחרור ואת גורמי ההצלחה/היעדר שלהם ומגיע למסקנה (בעקבות ספר בנושא וכן בעקבות סקירה של אבנרי את הנושא בדרכים נוספות) כי כל תנועת שחרור צברה יותר אהדה מהאוכלוסיה אשר בתוכה/בשמה פעלה, ככל שפגיעת הכובש בה גברה ורבתה, מה שהועיל לאותה תנועת שחרור, וזאת משום שסודה של תנועת שחרור הוא בכוחה לכבוש את לב האוכלוסיה. תיאור זה, ללא ספק, מתאים למצב החמאס בעזה, ומסתבר שככל שישראל מפגיזה יותר, ככל שישראל מרעיבה יותר, כך החמס 'רובה ופורץ' ("ככל שינגשו בו כן ירבה וכן יפרוץ") - ממש כמו עם ישראל ממיתוסי הגבורה נוסח מצדה. אבנרי כותב:
"לאורך 40 שנות כיבוש נכשלו ראשי צה"ל והדרג המדיני במאבקם נגד הגרילה הפלשתינית. הם לא טיפשים ואכזריים יותר מקודמיהם - ההולנדים באינדונזיה, הבריטים בארץ, הצרפתים באלג'יריה, האמריקנים בוויאט-נאם, הרוסים באפגניסטן. הגנרלים שלנו עולים על כל אלה רק בשחצנותם - אמונתם שהם-הם הכי חכמים, ושהראש היהודי ימציא לנו פטנטים שכל הגויים האלה לא חשבו עליהם".
ואת רשומתו הוא מסיים במסר:
"אז מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו? קודם כל, לחייב כל קצין מדרגת סגן ומעלה לקרוא את ספרו של ויליאם פולק, בתוספת אחד הספרים הטובים על מלחמת-השחרור האלג'ירית. שנית, לעשות מה שכל משטרי-הכיבוש עשו בסופו של דבר בכל הארצות האחרות שתושביהן התקוממו: להגיע לידי הסדר מדיני ששני הצדדים יכולים לחיות איתו ולהרגיש שהרוויחו ממנו. ולהסתלק. הסיום הרי איננו מוטל בספק. השאלה היחידה היא רק כמה הרג, כמה הרס, כמה סבל צריכים להיגרם, עד שהכובשים יגיעו למסקנה הזאת".
אבנרי, אשר מבקר (ובצדק) את איש הצבא אשר חושב, לדבריו, כמו צבע משטחי-ענק אשר אינו יודע לצייר פורטריטים (קרי, מבין באסטרטגיה צבאית אך לא בדינמיקה של התקוממות עממית) - שוגה בכשל קוגניטיבי של איש השמאל - לראות את הדבשת שלנו, אך לא שלהם. לפני מס' חודשים השתתפתי בכנס של שלום עכשיו, אשר נמשך ע"פ סופ"ש שלם וכלל שורה של הרצאות, ובהן זמן לשאלות מהקהל. שאלתי את יריב אופנהיימר: "אבל מה עם כל התעמולה ברש"פ ועם חינוך ילדי היסודי הפלשתינים לשנאת יהודים וישראלים?"
אופנהיימר השיב לי שהם, כתנועת שלום, אינם מתעסקים כלל בצד השני, אלא תפקידם לחנך את הציבור היהודי/ישראלי לשלום. דומני שתשובה זו שיריב אופנהיימר השיב לי, ואשר מבטאת קונספציה טיפיקלית בשמאל (באחת ההרצאות הנוספות באותו סופ"ש קיבלתי תשובה מאד דומה מאיש שמאל בכיר אחר בתגובה לשאלתי על החינוך ברש"פ, שלא לדבר על המבטים הלא נחמדים משאר משתתפי הסמינר) - מבטאת גישה טהרנית. מעין 'יום כיפור' שכזה, בואו ניטהר מחטא הכיבוש, והכל יבוא על מקומו בשלום (בצדק ביקר ישראל בר ניר בדבריו את תנועת שלום עכשיו, כי היא סבורה שהכל יבוא על מקומו בשלום עם סיום הכיבוש).
לטעמי, הגישה של לחסל את הכיבוש, ולהיטהר פנימית מהרקב הזה שחודר לחברה הישראלית פנימה, אינה אלא גישה חלקית בלבד. האם הכיבוש אינו אלא בעייה מצפונית ישראלית, כמו גוש סרטני במצפון שיש לסלקו כדי 'להיטהר'? האם עסקינן בסדנת שיבנדא של היטהרות בהודו? יש מציאות בחוץ, והמציאות הזו אינה קשורה רק לנפש הישראלית הפנימית, יש לה מהלכים משלה שאינם קשורים למה שישראל תעשה, לא על הכיבוש לבדו קמה שנאת פלשתין כלפינו.
גישה אשר רואה בכיבוש 'בעיה מצפונית טהרנית ישראלית' ותו לא היא גישה אתנוצנרית, אשר רואה בפלשתינים ניצבים במצפון של אבירי השמאל הישראלי. תנו לפלשתינים מדינה והמצפון של ה'ואספ' הישראלי (קיבוצניק, אשכנזי, חבר שלום עכשיו) יתיישר לו באותה נימה אשר בה רופא מיישר עקמת בגבו של חולה. זו גישה אשר ממוקדת בעצמנו, ובד בבד עם היותה אתנוצנטרית, יש בה משהו גלותי: רק אנו אשמים בהתנהגות של הפריץ (במציאות המורכבת מאד של עם נכבש שגם מכה אותנו בטרור, הפריץ הוא משני עברי הקו, גם כטרוריסט וגם ככובש מדכא, וזוהי מורכבות שחלק מאנשי השמאל עיוורים לה בשם גישה טהרנית משהו...).
לסייע ל"בצלם" רשומה שפרסם יהונתן דחוח הלוי באתר Nfc מלפני כמה ימים, קולעת היא, קולעת במאוד: ברשומה זו 'התנדב' דחוח הלוי 'לסייע' לבצלם, ואסף בשבילם נתונים אודות ירי קסאם על שדרות, במסגרת מאמצי 'בצלם' לאסוף נתונים על פשעי מלחמה. טוב שיהונתן עשה כך, כי פשעי המלחמה הם משני הצדדים (ולא "אנחנו הרעים" ו"הם הצדיקים", ואין ספק שגם לא להפך, מן הסתם, כי אין מחילה לכיבוש, הרעבה, החשכה וענישה קולקטיבית).
גם רשומה שפרסם חברו של דחוח-הלוי לעמדה, בועז מושקוביץ, קולעת היא במאוד: רשומה זו סוקרת את
רשמיו של יוסי בן אהרון אשר היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי המשא-ומתן עם אשף: רשמיו אינם חיוביים: ערפאת לא ויתר על 'תוכנית השלבים' משנת 1974, והמשיך לדבוק בה גם לאחר שנת 1989 (ועידת מדריד) תוך שהוא משתמש בכפל-רטורי פתלתל, מצד אחד מניא את המערב לחשוב ש'הכיר בישראל' ומצד שני קורץ לצאן מריעתו, הפלשתינים: זה לא חם, זה "סתם" (בסגנון קמפיין הפרסום שם אוסם "חם או סתם").
אני מוצאת את רשומותיהם של דחוח הלוי ושל מושקוביץ כמו גם של אבנרי ראויות ונכונות והקורא ישאל אותי 'הכיצד'? כיצד אדם יכול להסכים בו-זמנית עם דחוח הלוי ועם מושקוביץ (הימנים) ועם אורי אבנרי (ששמאלנות נקראה על שמו ושהוא אבי רעיון ה'שתי מדינות לשני עמים')? התשובה שלי (וימחל לי הקורא על השימוש בשפה לא יפה, אך זאת מתארת מציאות עוד יותר לא יפה) "כי כולנו חארות". גם אנו, הכובשים, החוסמים, המרעיבים, המחשיכים, וגם הם: הטרוריסטים, הקסאמיסטים, מפיצי הרעל והשטנה האנטישמית נגד יהודים בספרי הלימוד שלהם.
על כן אני חושבת, לאור דבריו המאלפים של אורי אבנרי ברשומתו "סוף ידוע מראש", כי יש להפרד מקונספצית ה'כוח הצבאי הכל יכול', שכן יש להבין את הדינאמיקה של תנועת גרילה, תנועת שחרור עממית, כדי למצוא פתרון, גם אם לא לאמץ את הפתרון של אבנרי במלואו. להפסיק את הכיבוש? כן. אבל יש לעשות כן בהסכם אשר יבטיח את האינטרסים הישראלים לביטחון, ובעולם שבו גורמי שמיים אדירים בינלאומיים, משפיעים השפעה יתרה עלינו הקטנים פה במזרח התיכון, אך ורק הסברה ישראלית מקיפה ויסודית, תשפיע על דעת הקהל ב'מדינות הקובעות', אשר תשפיע בתורה על 'מועצת הביטחון'. כאשר אבנרי מסיים את רשומתו במילים האופטימיות ולפיהן "יש להשתחרר מהכיבוש ולעשות הסדר וכך לא תישפכנה טיפות דם נוספות" הוא מתעלם מהרצון השריר והקיים בחלק ניכר מהציבור הפלשתיני להשמיד את ישראל ו"לשחרר" את אדמות 1948 הכבושות, כמו גם מהתעמולה הפלשתינית ומן החינוך הפלשתיני אשר מחנך דורות של ינוקות פלשתינים קטנים שלא להכיר בישראל כלל.
בנסיבות שבהן בצד השני ישנו משקל רב מאד לגורמים אשר מסרבים להכיר בקיומנו אך ורק הסדר שלום אמיתי אשר מלווה במסע הסברה מקיף, רק הוא יבטיח את התוצאה הנכונה. הפלשתינים אשר תלויים בדעת הקהל העולמית ומנסים לכוון אליה, יכולים להיות מושפעים מהסברה ישראלית. דוגמא ניתן למצוא ברשומתו של צבי בראל מיום 10.02.08 ב'הארץ' ("מה קדם למה, הקסאם או ההפצצה") אשר בה הוא מצטט פובליציסט פלשתיני אשר מכיר באיוולת של ירי קסאם וכותב:
כיאלי מבקר את חמאס על כך שבמקום להציג את התגובה הפלשתינית כהגנה נגד התקפות ישראליות, עבר הארגון למתקפה שאינה יכולה להשיג את המטרה, שהיא הפסקת הכיבוש והקמת מדינה פלשתינית עצמאית - קל וחומר את אותו יעד גרנדיוזי שעליו מדבר חמאס: שחרור האדמות הכבושות, כלומר אלה שנכבשו ב-1948. לדעתו, התוצאה של ירי הקסאמים ופיגועי ההתאבדות היא שאזרחי ישראלי מתאחדים סביב ממשלת ישראל, במקום שייצאו נגד הסתירות שבמדיניותה. במישור הבינלאומי הפסידו הפלשתינים את התמיכה בהם, ו"במקום להפוך את נסיגת ישראל מעזה להישג לאומי, נהפכה הנסיגה לנטל על המפעל הפלשתיני".
הסברה, אם כן, יכולה להוביל את השיח הפנים פלשתיני להכיר בכך שקסאם לא יקדם אותם אל פתרון של שתי מדינות לשני עמים. כוח צבאי, לעומת זאת, אינו יכול לעשות כן, לאור ניתוחו של אבנרי את הדינאמיקה בין כובשים לבין תנועות גרילה, גם טרוריסטיות. אם נלך לניתוחו של אבנרי, דווקא הסברה ישראלית מקיפה, אשר תופנה למערב אך תחלחל אל כל בית פלשתיני, ואשר תתקוף את דרך הטרור, הקסאמים, הקיצוניות והדמים, דווקא היא זו שתסיר את תמיכת הרחוב הפלשתיני בטרור, ולא כוח צבאי, אשר לפי הניתוח אשר אבנרי הביא במאמרו, אך ורק יחזק אותו.
יש להשתמש בחמרים מהסוג שהופיעו ברשומותיהם של הלוי ושל מושקוביץ כדי להסביר את כשלי הצד השני. כאשר הצד השני יבין שדרך הדבקות בטרור שלו תהווה חרב פיפיות נגדו, סביר להניח שהוא יחדל מכך מטעמים פרגמטיים. דווקא דחיקת הצד השני לקצה גבול היכולת האנושית באמצעות הרעבות והפגזות תגביר את השנאה שלהם כלפינו, ולא תסייע במאום למיגור הטרור.
קישור נוסף:
הסברה ושלום ככלים שלובים.
