בשנת 2000 התנפלה התקשורת כמוצאת שלל רב על המטאור החדש בשמי הזמר המזרחי: עניים ומסכנים כבר היו לנו, אבל אחד שגורלו התאכזר אליו עד כדי כך שהראיונות עמו מתקיימים כשהוא חבוש כולו עקב הכוויות הקשות שגרם לו פיצוץ בלון גז - זה לא.
המסתוריות בכך שלא היה לו שם והוא נודע רק בכינוי "השרוף" הוסיפה שמן למדורה. אין פלא שסיפורו הבלתי רגיל של הזמיר האומלל התפשט כאש בשדה קוצים, הרדיו פירגן השמעות ושערי העיתונים מלאו תמונות של תחבושות לחץ.
כעבור מספר שבועות התפוצץ הסיפור כמו בלון גז מקולקל. "השרוף" התראיין אצל יאיר לפיד בתור חיים צינוביץ', אמן ממוצע מן השורה, נטול כוויות ועניין תקשורתי כלשהו. היו שזעמו על התרמית, אך צינוביץ' טען כי הבעיה אינה בו אלא במערכת: לא טיב האמן הוא שחשוב, קבל צינוביץ', אלא הסיפור הסנסציוני שסביבו.
ניתן היה להוסיף לכעוס על מעשיו, אך קשה להתעלם מהצדק בדבריו, שהרי הוכיח אותם בכישרון אמנותי בלתי מבוטל: התקשורת, שהתעלמה מצינוביץ' בגרסת הנטורל, עטה על אותו אמן בדיוק ברגע שעטף עצמו בסיפור משכנע. כללי המשחק קובעים שלא הכישרון אלא המלודרמה היא החשובה. צינוביץ', לטענתו, פשוט שיחק את המשחק שאת כלליו לא קבע. מי שלא משחק לא שורד, וצינוביץ' רצה לשרוד.
עם כל הספינות האלה, לא יכלו לקחת אותו לאי יותר סימפטי?
א-פרופו הישרדות, הדמות הבולטת ביותר בעונה הראשונה של "הישרדות" הישראלית היא ללא ספק דן מנו (ע"ע מנו ספנות), שמלכתחילה בא "לשחק את המשחק". לשחק את המשחק פירושו שמותר לשקר, להפר בריתות, לבצע מניפולציות, לתחמן, לשקר עוד קצת ולקבל עזרה מההפקה, וגם שלא צריך להתבייש בזה. דן לא מתבייש, כי ככה זה: מי שלא משחק, לא ישרוד. התגובות כלפיו מגלות שהוא צודק. אומנם הוא נחשב לאיש השנוא ביותר על האי, אבל יש להפריד בין עמדה שלילית בנוגע למעשיו לבין שלילתם: רוב הצופים חושבים שלא יפה לשקר, להפר בריתות וגו', אבל הם אינם שוללים את הפעולות הללו. דן, הם יאמרו, פשוט משחק את המשחק. זה אולי לא יפה - אבל בהחלט לגיטימי, כי אלה כללי המשחק. הוא לא קבע אותם. מי שלא משחק לא שורד, ודן רצה לשרוד.
תסביר לי שוב איך אתה בן 25 עם ניסיון של 10 שנים כמנכ"ל?
שני האקזמפלרים שתוארו מייצגים תופעה דומה: אנשים שמשקרים כדי להשיג תוצאות, אבל לא מפני שאין להם ערך כלפי האמת, אלא משום שהוא תופסים את עצמם כנמצאים במערכת מעוותת שבה השקר הוא כורח המציאות. תנו להם מערכת הוגנת - והם יהיו הוגנים. במערכת המעוותת הם חייבים לשקר כדי לקבל צ'אנס.
וזה מביא אותי לנושא שלשמו התכנסנו (אני והמקלדת): עולם העבודה, או ליתר דיוק - זיוף קורות החיים כדי להתקבל לעבודה. למרות שהמחקר מצביע על כך שניסיון אינו מן המנבאים הטובים ביותר לביצוע בעבודה (ראה לדוגמה Schmidt and Hunter, 1998), קשה מאד להתקבל לעבודה כיום ללא ניסיון, פעמים רבות ניסיון ספציפי למדי.
אלא שכמובן, זהו מעגל קסמים: מי שאין לו ניסיון, לא יוכל להתקבל לעבודה כדי לצבור ניסיון. מועמדים לעבודה רבים מזהים את המצב הזה ונוקטים בפתרון שצינוביץ' ודן היו ודאי מאמצים בחום: הם מוסיפים שורה או שתיים לקורות החיים שלהם, אשר הפלא ופלא, מכילות בדיוק את הניסיון הדרוש למשרה. מנקודם המבט של הארגון, יש כאן תרמית בלתי ראויה. מנקודת המבט של המועמד, יש כאן מערכת מעוותת ולא הוגנת, שלא הוא קבע את כלליה. הוא רק משחק את המשחק, כי כמו דן וכמו צינוביץ', הוא רוצה לשרוד.
אתלטית מזרח-גרמנית עם שפם
כמעט כל משימה ניתן להשלים בדרך הישרה וההוגנת או בדרך הפתלתלה והשקרית. אפשר להתאמן קשה ואפשר לקחת סמי מרץ. אפשר ללמוד למבחן ואפשר להעתיק. השאלה החשובה היא באיזו מידה המערכת מאפשרת הצלחה בהגינות וביושר. אם המורה מסרב ללמד, אין ספרי לימוד בנמצא ומעבידים את התלמיד מן הבוקר עד הלילה במכרות - יהיה קשה לבוא אליו בטענות על כי במקום ללמוד למבחן החשוב שלו הוא בחר להשיג את הציון הנחשק באמצעות העתקה. המערכת לא איפשרה לו אחרת.
כמובן, לעולם הדברים אינם שחור ולבן. התלמיד המוזכר לעיל בהחלט יכול היה להוציא את שכרו הזעום מעבודתו על נסיעה לארץ אחרת, שבה דווקא קיימים ספרי לימוד, אשר אותם היה לוקח עמו אל המכרות ומציץ בהם בזהירות מפעם לפעם כאשר מנהל העבודה והשוט שלו רחוקים די הצורך. הכל אפשרי. השאלה היא, כאמור, באיזו מידה. ככל שהמערכת מאפשרת פחות את המסלול הישר וההגון, כך היא חולה יותר, וכך היא מעודדת יותר הליכה במסלול העקום גם בקרב הישרים מטבעם.
אין ספק שעדיין ניתן לצבור ניסיון אמיתי, שדרכו ניתן לקבל משרות ביושר. אבל המערכת מאפשרת פחות ופחות את המסלול הזה. יתכן שהגיע הזמן לקרוא לרופא.