מעשה בחכם ששמו יצא לתהילה בין תושבי העיר, אלא שהיה איש עני ומלבושיו פשוטים. פעם הוזמן למסיבה אצל אחד מעשירי העיר. כשנכנס, הושיבו המשרת הממונה על כך בפינה נסתרת של האולם, עם פשוטי העם. משם ראה החכם כיצד מושיבים בראש השולחן, במקום הכבוד, את עמי הארצות שלבושם הדור.
קם בכעס ויצא, וחזר כעבור שעה קלה כשהוא לבוש בבגד החג היחידי שברשותו, גלימה הדורה עשויה משי ורקומה בחוטי כסף. מיד פינו לו מקום בראש שולחן הנכבדים. בהגיעו לשם הביט אליו כל העם, והוא קם, לקח חופן מן האורז הערוך לפני המסובים ותחב אותו לשרוולו, באומרו: "הבה שרוול, אכול אורז". וכשראה את מבטיהם התמהים של המסובים, אמר: "וכי מכבדים אתם את האדם? אינכם מכבדים אלא את המלבושים היפים" (אליעזר שטאל, פתגמי עדות ישראל).
חלקה הראשון של פרשת השבוע, פרשת "תצוה", עוסק בבגדי הכהנים ובמיוחד בבגדיו של הכהן הגדול. שמונה בגדים היו לו, עשויים תכלת וארגמן ותולעת שני ושש וזהב - מהודרים ביותר ויקרים ביותר. התורה אף מציינת במפורש את תכליתם: "ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת".
והקורא תמה: הזוהי אותה תורת ישראל, המטיפה לצניעות וענווה? הזוהי אותה הלכה, אשר לפי הרמב"ם קובעת שבמידת הענווה - בניגוד לכל מידה אחרת - יש להקצין ככל האפשר? והיכן - בבית המקדש, מקום אליו באים עשירים ועניים כאחד, וכולם שווים בו לפני הבורא?
השאלה מתעצמת כאשר אנו קוראים את פירושו הארוך של הרמב"ן (ר' משה בן נחמן), המביא דוגמאות רבות לכך שבגדיו של הכהן הגדול היו דומים לבגדי המלכים בימים ההם: "שיהיה [הכהן הגדול] נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים... כי אלה הבגדים - לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה".
לדעת הרמב"ן, פאר זה אינו מיועד לאדם הלובש את הבגדים אלא למי שהוא משרת לפניו: "יאמר שיעשו בגדי קודש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עוזם", כמו ש"מקום בית המקדש מכובד בכבוד השם". האם קל לנו להבין שהקדוש ברוך הוא "זקוק" לתפארת בגדיהם של כהניו?
בצורה חדה עוד יותר, ובקיצור רב כדרכו, אומר ר' אברהם אבן עזרא: "שיתפארו בהם, כי אין אחד מישראל שילבש כאלה". יוצא מדבריו, שהכהן הגדול צריך לחוש גאווה או לפחות רוממוּת בזכות בגדיו. אומנם בחסידות אמרו, שהעניו האמיתי לובש בגדי ארגמן ונושא במרכבה הדורה רתומה לסוסים לבנים ועדיין חש בליבו ענווה, אך אין זה הפשט.
ר' עובדיה מספורנו מחלק בין "כבוד" לבין "תפארת". לדעתו, הכבוד הוא "לכבוד האל יתברך, בהיותם בגדי קודש לעבודתו"; ואילו התפארת נועדה כדי "שיהיה כהן גדול מורה נורא על כל סביביו, שהם תלמידיו החקוקים על ליבו וכתפיו". כלומר: לבגדים יש מטרה כפולה - כבוד כלפי שמים ותפארת כלפי אדם.
בכיוון דומה הולך הנצי"ב (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין) מוולוז'ין, והוא מרחיב את הרעיון: "באשר נדרש העניין שיהא אהרן מקדש עצמו ונוהג בחסידות ובפרישות, נבדל מכלל ישראל, וזה אי-אפשר אלא באופן שיהא נכבד בעיני הבריות, שיידעו ויבינו כי הוא במעלה עליונה מהם, ולא יחשבו זאת [את התנהגותו הנבדלת] לרמות רוחא [לגאווה], משום הכי [=משום כך] היו הבגדים לתועלת - שהיה בעיני ישראל לכבוד ולתפארת. והבינו מזה כי ה' חפץ ביקרו וראוי להיות מרכבה לשכינה".
הספורנו והנצי"ב אומרים שניהם, כי על הרואים את הכהן הגדול - בין אם הם תלמידיו ובין אם הם כלל ישראל - לכבדו בשל תפקידו ומעלותיו. אך מה לעשות, והאדם הוא יצור גשמי המושפע קודם כל ממראה עיניו. לכן יש צורך להעניק לכהן הגדול בגדים שייראו למרחוק, ויידעו הכל מיהו הניצב לפניהם.
רעיון זה עולה בקנה אחד עם דברינו בשבוע שעבר בנוגע לתכלית המשכן והמקדש. אמרנו שהתורה אינה מצפה מן האדם להיות על-אנושי ולעבוד את בוראו, שכולו רוחניות, בצורה רוחנית בלבד. התורה מכירה במגבלותיו של האדם באשר הוא אדם, ומסייעת לו להתעלות ברוחניות - דווקא באמצעים גשמיים.
טבע האדם הוא כאותם יושבים במשתה, עליו מספרים יהודי פרס במעשה בו פתחנו. לא לחינם אמרו חכמינו ש"תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה". תלמיד חכם שבגדיו מלוכלכים - מבזה את התורה שלמד, משום שהבריות רואים את הבגד, וסבורים שכך היא דרכה של תורה ולכך היא מביאה את העוסקים בה.
אכן, תורת ישראל מטיפה לצניעות וענווה. אך במקביל, היא מודעת לחולשות האנוש ולכן יוצאת מדי פעם מגִדְרָהּ - בעיקר בנוגע למנהיגי הציבור. אימתו של המלך צריכה להיות מוטלת על נתיניו. יש לכבד תלמידי חכמים. ויש לפאר את הכהן הגדול. מנהיגות אנוש ראויה, חשובה מאוד בעיני התורה - והיא מלמדת אותנו שגם בעינינו עליה להיות כזו.
